פעם, לפני שנים רבות, הייתי איש ההלפ-דסק של החברה. אלא שאז הביאו אנשים אחרים שיעשו את זה, ואני התפניתי להשקיע את זמני בהאזנה למוזיקה איכותית.
בזמן האחרון איש ההלפ הנוכחי שלנו נאלץ לנסוע אל השלוחות הדרומיות שלנו לפחות פעם אחת בשבוע, וכך יצא לי לחזור ולתרגל דברים שכמעט שכחתי, ולהתקל בדברים שכמעט והצלחתי להדחיק לחלוטין.
והנה היום צץ אחד הדברים היותר לא-אהובים עלי. החלפתי עכבר למשתמשת ד', והיא השוויצה בפניה של עובדת אחרת. ההיא בתמורה הישירה מבט, סידרה את הפנים להבעה הכי חמודה שיש ברשותה והתחילה להפציר: "תן גם לי", כשהיא מוסיפה מבטים רב משמעותיים.
פעם, כשהייתי צעיר מלא אידיאלים זה היה עובד. היו זורקים לי את המבט הזה, ואני הייתי נופל בפח ומסדר את מה שהתבקש, אפילו אם היה מיותר לחלוטין.
אלא שנער הייתי וגם זקנתי, ועתה התגובה שלי היא שונה לחלוטין: "פאק אוף", אני משדר בגלי הטלפתיה הלא-מגיעים בעודי מסרב בנימוס ורבאלית, "אני יודע טוב מאוד שאת עושה את עצמך. לכי חפשי מישהו אחר לעבוד עליו".
רק למען הסר ספק - אם היא היתה מבקשת את העכבר ישירות בלי לפנות לתרגילים המזוייפים הללו - היא היתה מקבלת אותו. אני עם מצגי שווא גמרתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
