שאין בו ענף לקושש

יום שישי, יום קצר. והפעם - קצר מתמיד. בשעה עשר וחצי לפי הלו"ז המתוכנן בקפידה (ולאחר זמן מה - משובש בקפידה) האוטובוסים חייבים לזוז ויש ים דברים לעשות. תיק עזרה ראשונה, למשל. השיטה האמסלמית עובדת: למה לטרוח להביא מישהו מבחוץ אם יש מישהו מבפנים מוסמך יחסית לעשות את העבודה. אין צורך בחובש מלווה אם יש חובש קרבי במיל'. בעסה לי.

שמונה וחצי, קריאה בהולה: לך תמצא את י'. אצלו נמצא תיק העזרה הראשונה. תוודא שהכל נמצא שם. רבע שעת חיפוש וחמש דקות בדיקה לאחר מכן מתבהרת התמונה. יש מלאי תרופות, פלסטרים ותחבושות. יש אפילו חמש אינפוזיות. בעיה: אין מחטים וסטים לאינפוזיה. יש חמישה ליטרים של נוזלים שאני אמור לסחוב על הגב, אבל אין דרך להכניס אותם לתוך הגוף הנזקק.

תשע, קריאה בהולה לא פחות: הבוס הגדול רוצה דיסק עם ארבעה שירים, ושיהיה מוכן לנסיעה. תוך עשר דקות אני מושך מהבית שני שירים, מוצא על הרשת שיר שלישי (משהו מבחיל ולקקני של ש. שבת). השיר הרביעי אמור להיות אצלי בבית על דיסק, אבל הדיסק עצמו לא נמצא. אני מוותר ופונה לצרוב. בינתיים אנחנו שולחים נהג להביא את הציוד הרפואי החסר והוא חוזר עם ידיים עמוסות בסטים. זה שיפור, אבל עדיין לא מספיק. לפחות עכשיו נוכל לווסת את הזרם שנשפריץ על אלו שזקוקים לנוזלים.

בחזית השנייה - בעיה: אין צורב. המחשב עם הצורב ירד למלון בים המלח יום קודם כדי שאלו שרוצים לבדוק את המייל שלהם יוכלו לעשות את זה. הבוס הגדול לחוץ על העניין ומורה לצאת לקנות צורב חדש. עכשיו. א', איש המחשבים השני מאלתר משהו עם צורב ישן ששכב זה שנה באחת המגירות והדיסק נצרב באיטיות מה. עשר דקות לאחר מכן אפשר לרדת לאוטובוסים. אני מעמיס על עצמי את תיק הנסיעות, את הגיטרה שלי וגיטרה אחרת שהדביקו לי לנסיעה ויוצא לדרך.

ידידתי הטובה נ' חשבה בתחילת השבוע להגיע למלון בים המלח עם מכוניתה הפרטית. לכשנסוגה הבחורה מהרעיון שיבצו אותה לאוטובוס מס' 1, הכחול במילים הבאות: "אנחנו מצטערים, אבל את באוטובוס הכחול ואין מה לעשות בנושא". בנסיעה מתברר למה המארגנות הצטערו. לאוטובוס הכחול דחפו את החנונים של המשרד. בנסיעה האוטובוס שקט כמו בית קברות בדמי הליל, ורק חבורת המופרעים מהמחשבים מאחורה עושה טיפת רעש, אבל גם זה לא ממש. כשהמארגנים מתחברים באמצעות הרשת הסלולרית לאוטובוסים האחרים אנחנו שומעים בהם את הפרחיאדה שרצה בהם ונושמים לרווחה.

למעשה, אנחנו לא שומעים את הפרחיאדה טוב ממש. השימוש בשיטת ה"בוא נקרב את המיקרופון למכשיר הסלולרי" גורמת לגלי פידבק להתפרס ברחבי הרמקולים עד שהכיסויים שלהם מתחילים לנשור. אחרי דקות ארוכות של סבל מהול ב"נו, קום תגיד לו" ו"לא רוצה, תקומי את", אני מתנדב ומשיג את השקט המחודש שמאפשר לנו לחצות את שארית כביש 6 בתרדמה, שגורמת לכך שאני מחמיץ את ההזדמנות לרדת על חומת האבן של קלקיליה ("מצד ימין אתם רואים את מדינת ישראל; מצד שמאל - מזרח גרמניה").

חניית ביניים, נסיעה מדברית (מלווה בגילויי בורות (בכביש) מצד האוטובוס, וגילויי בורות (בקשר לאורח החיים הבדואי) מצד המדריך, אירוח במאהל בדואי וארוחת צהריים לאחר מכן, אנחנו נוחתים למרגלות המצדה בואכה ארבע אחה"צ.

בחשש מה אנחנו יוצאים מהאוטובוס לאוויר החם ומביטים בפרחיאדים שמפלסים את דרכם במעלה הרמפה. אנחנו נהיה האחרונים, ואנחנו נאלצים לחכות מעט לפני העלייה. בינתיים מארח לנו חברה ראש עיריית ערד ששוטח את החזון שלו לעיר. אנחנו מהנהנים בנימוס וגונבים כמה שיותר זמן בצל.

והנה מגיע הרגע הבעייתי. המדריך יוצא לדרך, ואנחנו, בהעדר אוטובוסים שיקחו אותנו למקום קר יותר (קנדה היה יכול להיות אידיאלי), יוצאים אחריו. אני מפעיל את נוהל הטיול הרגיל, ומעלה באוזניות שלי מוזיקה. אני נותן למוזיקה להכתיב לי את הקצב וחולף על פני אנשים כמו נהג שיכור על נתיבי איילון בשלוש בבוקר. 12 דקות (שניים וחצי שירים) חולפות, ואני בתחתית המדרגות האחרונות. תמיד שנאתי לעלות מדרגות בהליכה, אז אני רץ אותן, למרבה הפליאה של הנשפכים בשער הכניסה שבראשן.

אחרי שכולם תפסו מחדש את הנשימה שלהם (או לפחות חלק ממנה), המדריך מתחיל להריץ את הסיור. ניגשת אלי ר' המארגנת ושואלת היכן תיק העזרה הראשונה. אופס, הוא נשאר על האוטובוס. היא מקווה שלא נצטרך אותו, ומיידעת אותי שהסוכנת א' התקשתה מאוד בטיפוס, ואולי תצטרך עירוי.

אני פונה לאחור מגל החורבות המהביל מחום ומוצא אותה בשער, עומדת בצל ונושמת בכבדות. בעלה עומד לידה והוא משקה אותה במים, שהיא מסרבת לקבל. לשמחת כולנו היא מצליחה להסדיר את הנשימה, ואפילו לתפוס את זנבו של הסיור, בדיוק כשזה מגיע אל הרכבל. בדמדומי אחרי הצהריים אנחנו גולשים חזרה אל המזגן האוטובוסי בדרך למלון.

(המשך, לצערנו, יבוא)