לפני חודש ויום פרסמתי בלוג הלצתי משהו על כמות הילדים הצעירים שמסתובבים בישראבלוג ומוסיפים לצבעוניות ולקולניות שלו. יש אומרים מוסיפים יתר על המידה. בשם קוד הכללתי את הילדים והילדות הללו תחת השם הכללי "פקאצות". היה מצחיק.
חודש ויום לאחר מכן הותקפתי מתקפת בזק. בין 12:58 ו- 13:38 נפלו על הפוסט ההוא שבע תגובות נזעמות מאוד. ככל הנראה בגלל שטענתי שפיסטוק הוא פקאץ. מכיוון שגם אני הגבתי (ולא תגובות נחמדות במיוחד, למען האמת) פתאום צמח הפוסט ל- 20 תגובות, דבר המהווה שיא חדש. ברכותיי.
אבל מה שכן, אני חייב להכות על חטא. אחרי מחשבה מחודשת אני מושך את ההגדרה של "פקאץ" מפיסטוק וחייב להדגיש ששני המכפישים האחרים (פיטר ואפוקאפילפסיה) הם אינם פקאצים (או פקאציות). אם ההגדרה הראשונית של "פקאצית" היתה "ילדה קטנה וצווחנית", הרי שאלו לא תואמים להגדרה. הם שייכים לזן אחר, רע יותר.
תרשו לי רגע (אני יודע שלא תרשו, אבל אני אעשה זאת בכל זאת) להתנשא ממרום גילי ולטעון שהנוער של היום רקוב ואין פלא שהמדינה שלנו נראית כמו שהיא. הנוער של היום, יותר מאשר הוא טיפש, הוא פשוט רכרוכי וחסר חוט שדרה, בייחוד אלו שהיו אמורים להיות ממשיכי הדרך של אנשים כמוני (מבחינת מחשבה הומנית וכיו"ב).
מצד אחד יש את אלו העוסקים עיסוק אנאלי עד מאוד בחיפוש אהבה בגיל 16 ובהרגשת בדידות וריקניות והו, עד כמה לא מבינים אותם שהם כל כך הומניים, והסביבה, החברה, המדינה כל כך לא. הם מתעקשים בבכיינות חסרת פשר לבוסס בבוץ של עצמם במקום לפעול ולצאת קדימה ולשנות דברים.
הצד השני מכיל את אלו שמנסים להיות אכפתיים, אבל בעצם לא עושים שום דבר מכיוון שהם מניחים לסוכני השלטון (התקשורת האינפורמטיבית והבידורית) לקבוע להם את הלך המחשבה שלהם, במקום ללכת ולמצוא את הנישה החברתית שלהם.
לשני הצדדים גם יחד צריך לתת סטירת לחי הגונה כדי שיתעוררו ויראו מה שעליהם לעשות. הם העתיד שלנו, וחבל מאוד שהם עסוקים בהתעסקות בהפרשות שלהם במקום לצבור את הדעת שהם יזדקקו לה בעתיד. כי אם הם לא יעשו את זה עכשיו, כשהם יכולים, הם לא יעשו את זה לעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
