| 5/2007
סטודנטים לא מפונקים
מכיוון שכבר כתבתי על עניין השבתת הלימודים ע"י הסטודנטים, לא ראיתי טעם לחזור ולדון בעניין, אפילו שההפגנות הסטודנטיאליות עברו באופן מלהיב למדי לפסים לא חוקיים בעליל (וזה לא דבר טוב, למרות היעילות שלו), ואפילו שוועד ראשי האוניברסיטאות מנסה לשבור את השביתה בדרכי הלחץ שלו. אלא שיש כאלה שעדיין ממש ממש מתבלבלים מהעניין.
גם אם ננפה את הדמגוגיה הפשוטה שמפגין ארילו בחוסר תשומת לב מתמיהה כשהוא מסיק על מצב הסטודנטים הכלל-ארצי ממגרש החנייה של אוני' ת"א, עדיין נשארת ההתמקדות בנושא שכר הלימוד, כאילו זאת הדרישה העיקרית של מחאת הסטודנטים. אילו היתה זו הדרישה העיקרית של המחאה, העניין היה מתקפל עוד באמצע השבוע שעבר, כשקיבלנו הצעת פשרה מהממשלה שמקפיאה את השכר הנוכחי לשנה, או השבוע, כשהתקבלה הצעה שמפחיתה מס' מאות ש"ח משכר הלימוד של השנה הבאה (4% מ- 9000 ש"ח) תמורת יישום המלצות ועדת שוחט בשנים הבאות. שכר הלימוד הוא העניין הקטן. שני העניינים הגדולים יותר היא הנסיגה של הממשלה מהתחייבות ממשלתית (יישום המלצות ועדת וינוגרד הראשונה) ונסיגת הממשלה מתמיכתה באוניברסיטאות כתהליך נמשך ומתמשך.
אך גם אם נתמקד בנושא שכר הלימוד, אפשר לראות שארילו מסתכל על העניין במשקפיים עקומות להפליא.
א. החזרת הסבסוד
הבזבוז הכלכלי על תלמיד שנשר הוא עניין פעוט. מלבד הטענה שאדם שלמד שנה באוניברסיטה הוא אזרח טוב יותר מאדם שלא למד כלל מחשש שלא יוכל להשלים את הלימודים ויצטרך להחזיר הון למדינה (שעוד אחזור אליה בעתיד), הרי שגם מבחינת הכלכלה הקפיטליסטית המיוצגת בטיעון, הטיעון נופל.
ההשקעה באדם שהולך ללמוד היא סיכון. אדם כזה יכול לסיים את חמש השנים של התואר הראשון והשני ולהמציא תרופה לסרטן, לגלות יסוד כימי חדש או להגות תיאוריה כלכלית חדשה שתוציא את ישראל מהבוץ שבו היא נמצאת. האדם יכול לסיים תואר ראשון ולהפוך למנהל זוטר ויעיל של תנובה. האדם יכול גם ליפול ולא לסיים. התשואה על ההשקעה ב- 20000 סטודנטים מדי שנה בכך שמאית מהם יגיעו לעמדה המסייעת לחברה היא תמורה מספיק טובה על ההשקעה על מנת לוותר על אלו שנפלו בדרך.
ב. המימון הדיפרנציאלי
רעיון שהוא לא רע בעיקרו, המימון הדיפרנציאלי, מכיוון שהוא טוען שיש להשקיע יותר במקצועות שדורשים יותר השקעה. אלא שוועדת שוחט משתמשת בעיקרון הזה, תוך שימוש באותה שמיכת מימון - הם יתנו יותר לחוגים הדורשים יותר, ויתנו פחות לחוגים הפחות חשובים (זה לפני שהתייחסנו לקביעה מהם החוגים הללו, קביעה שמשרד האוצר רוצה לשלוט בה). קביעת חשיבות החוגים היא הנושא הקריטי במימון הדיפרנציאלי, שכן, אם יחליטו שתואר בסוציולוגיה לא יתוגמל כראוי, כמות העוסקים בסוציולוגיה על ענפיה השונים תרד, והמחקר הסוציולוגי יסבול מכך, על ענפיו השונים, בעוד שהענפים שאליהם כן מופנים מימון וסטודנטים יסבלו עד מהרה מרוויית כח אדם.
ג. הגבלת מספר הלומדים בחוגים מסויימים.
למה מסויימים? להגביל באופן כללי, ולהשאיר חלקים גדולים מהאוכלוסייה באפלת הטיפשות שבה הם נמצאים, כך שהם יוכלו להמשיך להיות פועלי קו-ייצור פשוטים. שכירים רבים במשרות כלליות יוצאים עם תואר ראשון מהפקולטות למדעי הדשא מכיוון שתואר ראשון הוא כללי. אף סטודנט לגאוגרפיה לא ישיג עבודה בתחום עם תואר ראשון, בלי התמחות בנושא ספציפי, ממש כמו שאף סטודנט למתימטיקה שימושית לא יתחיל מחקר אחרי תואר ראשון בלבד. תואר ראשון הוא הבסיס להמשך הדרך, ואם אדם החליט לפרוש ממנה ולהמשיך בחיים רגילים במשרה כללית, בהצלחה לו. המדינה השקיעה בבן אדם, וקיבלה בן אדם משכיל.
ד. מיהם "אלה שבאמת לא יכולים להרשות לעצמם השכלה גבוהה" שצריכים ללמוד על חשבון המדינה?
אני מניח שמדובר בכאלו שארילו בעצמו מגדיר אותם כ"אנשים קשי יום שהגיעו
ממעברה כלשהיא". דהיינו - בנים ובנות למשפחות שנמצאות עמוק מתחת לקו
העוני. הם צריכים לקבל מלגה מלאה. אלא שגם הקושי שבהגדרת האנשים לפי
המשפחות מהם הם הגיעו בגיל שבו הם בגירים ועצמאיים לחלוטין וגם הקושי
במתיחת קו הגבול לסיוע, דבר שגורם לאלו שממש מעל הקו לשקוע לאיטם מתחת לו,
צריכים להביא לביטול הרעיון הזה. שיוויון אמיתי הוא השכלה הממומנת ע"י
המדינה לכולם, כשהמימון נמשך מהמסים הפרוגרסיביים. ז"א - מי שמרוויח כמות
יפה של מזומנים מממן את אלו שלא.
(וזה מבלי להזכיר שהמלגה הממשלתית הנוכחית, כמו גם מערכת ההלוואות
הממשלתית הקיימת לא מכסה את מלוא שכר הלימוד, שלא לדבר על הוצאות מחייה,
נסיעות ומגורים)
הסטודנטים שובתים מתוך רצון ליצור עתיד טוב יותר לכל הסטודנטים העתידיים, וכדי להפסיק את תהליך העברת החברה הישראלית לידיים פרטיות (תהליך שחייב להיפסק אתמול). אם בדרך הם יסדרו לעצמם שכר לימוד טוב יותר לשנה הבאה, מה טוב, אבל זאת לא המטרה העיקרית. עתיד המדינה כמדינת האזרחים עומד על הכף.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
