אני אדיש מטבעי. מדחיק ומתעלם מדברים שלא נוחים לי ורואה (רוב הזמן) את חצי הכוס המלאה (או לפחות את החלק שעליו היתה טיפת מים לפני שהיא התאדתה). לכן זה בא לי בהפתעה בגיבושון הנ"ל שאני והאנשים האחרים בקורפוריישן הזה - איך לומר את זה - לא רואים את החיים עין בעין.
זה אומר שיצר הנדודים שהתחיל מכה בי לפני כמה שבועות רק הולך ומתחזק. אני רוצה לצאת מהגליל התחתון לאיזור טיפה יותר ציבילציוני, אני רוצה למצוא אנשים שהם יותר "משלנו" ובהחלט אני רוצה למצוא עבודה שהיא לא עבודת תכנות ו/או שירות. לא אכפת לי להסגר במשרד במשך שעות היום מול מחשב ולהשתמש בו כהלכה, אבל הייתי מעדיף משהו טוב יותר - משהו עם חזון, ולא עבודת אוויר (כמו לפתח אפליקציה שאמנם משתמשים בה היום, אבל יזנחו אותה מחר ברגע שמשהו טוב יותר יגיע). חינוך זו אופצייה טובה. גם חקלאות, אבל את זה קשה למצוא במרכזי ציביליזציה למיניהם.
המעניין הוא שאין ממש איפה להתייעץ. אם אתה מנסה לפרוש מהמירוץ המטורף של העולם קדימה, אתה לא תמצא הוראות לרמפה המוליכה לדרך הצדדית. כל מה שתמצא זה עוד ועוד דברים שירצו ממך שתהיה הבורג הקטן במכונה הענקית. עם הרבה תמונות של שיניים מחייכות.
זה לא שאני רוצה לצאת ממש מהמעגל האכזרי הזה, אלא מעדיף להיות בשוליים שלו. הייתי שמח להמשיך להיות מחובר לאינטרנט, לאמצעי התקשורת, לתרבות, אבל אני לא ממש רוצה לשלם על זה באובדן של חלקים מהזהות העצמית שלי (שלא להזרק למילים כמו "שפיות").
המסקנה שלי (שהגעתי אליה זה עתה): הולכים על חינוך.
עריכה: ביררתי על תעודת הוראה וירד לי החשק. משום מה תעודת הוראה בתחום מדעי החברה חייב לכלול שני קורסים במבוא לסטטיסטיקה (זה נחוץ בשביל לספור את כמות התלמידים שנמצאים בכיתה? בשביל לעשות ממוצע ציונים?). זה שצריך ללמוד בשביל לדעת את המקצוע זה ברור, אבל למה להכריח ללמוד דברים שלא קשורים לעניין?
לא בא לי ללמוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
