שאין בו ענף לקושש |
| 6/2007
 קולולוים וצהלולים
זמנה של החתונה של אחשלי יאן הגיע סוף סוף, ובהתאם לכך, האירוע נחגג ברוב הוד והדר, בהתאם לאפשרויות הבלתי מוגבלות שמונחות בפני הזוג החוגג. בגדול, האירוע היה הצלחה מסחררת. אנשים נהנו. כשנכנסים לפרטים הקטנים מתגלים פה ושם הבקיעים שיכולים למוטט מבנה יציב ואיתן. כמובן, שבתור בני משפחה, שמכירים את סיפור ארגון החתונה, ושהיינו שם ארבע שעות לפני החופה וראינו את שלד האירוע עוטה עליו בשר (מממ... בשר...), ראינו הרבה מאוד מהבקיעים, ונאלצנו לטפל בחלקם, כך שהיינו יכולים בקלות לצאת עם פנים חמוצות מעט, אם לא היינו מחליטים להחליק עניינים מסוימים לטובת השמחה של יאן ואשתו הטרייה.
הביקורת המשמעותית היחידה שנותרת היא על סדר ההתרחשויות באירוע. אין דרך יפה לומר את זה: זו לא היתה חתונה בהתאם למקובל בשוק - לא עניין רע במיוחד כשלעצמו - אבל החתונה הזו דמתה, יותר מהכל, לחגיגה בקיבוץ. קצת שירה בציבור באמצע החופה, נאומי הורים ואחים כתובים ומחולקים היטב בין האחים ומצגת שקופיות. השיא היה כשהג'י-דיי התחיל במחרוזת שירי עם וריקודים בזמן שהרחבה היתה מלאה (וההתרוקנות היתה בהתאם), שנמשכה זמן ארוך מדי (עד שהגן כולו היה ריק) והידרדרה עד "חולצה כחולה, והיא עולה..." ועד לכדי שיר של הפרברים. אנחנו, שאמנם אנחנו אנשי ההתיישבות העובדת על כולם, אבל לא הצלחנו להתחבר לשירי מגל וחרב בצורה משכנעת במיוחד, מצאנו את עצמנו יושבים ותופסים את הראש. בת דודתי היקרה, בתור דוגמה, שהגיע לשמוח עם אחשלי במחולות וריקודים, מצאה את עצמה אחרי מספר שירים יושבת בצד וחצי מקווה לחידוש המוזיקה המרקידה, חצי מתחננת שייקחו אותה הביתה.
אבל אלה, כאמור, עניינים קטנים ולא חשובים. העיקר זה העתיד של השניים, שיהיה שמח ומאושר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
