שאין בו ענף לקושש |
| 6/2007
 ביקור הגברת הזקנה (והגברת הצעירה, והזוג הרוסי, ושאר העולם)
אחרי יום אחד שבו פרסמנו את הדירה בשלושה אתרים אטרקטיביים לחלוטין (האינטרנט רולז!!!1), שבו הסלולרי של יקירתי המופלאה לא הפסיק לרטוט מעונג ולקרוא בקול, ואחרי שהשקענו את הערב בניקוי רציני של הדירה (מסתבר שיש שולחן עבודה מתחת לבלגן שמסביב למחשב שלי), נאלצנו להתחיל את היום מוקדם להחריד כשאנשים צבאו על דלתנו החומה במטרה לבחון את הנוף שאפשר לראות גם מהגג (וזה יותר זול!).
אחת באה והלכה כלעומת, מכיוון שהיא טענה שהדירה זקוקה לשיפוץ (אני בעדה! היא צודקת!). אחת באה ובשבריריות זקנקנה בדקה את הדירה וניסתה לתפוס את הבת שלה בטלפון (אני בעדה! היא מבוגרת ורעידה!). שלישית באה ועברה בכל הדירה כרוח סערה חרישית לפני שהתיישבה על הספה ושלפה ספר (אני בעדה! היא תרבותית!). אחרי זה החלטנו לסגור את הבסטה ולהתחיל לומר לאנשים שילכו לחפש דירות בשייח' ג'ראח.
בינתיים התארגנו שתי המועמדות הסופיות על הספה, אחת מנסה נואשות להשאיר הודעה בחברת הייטק עלומת שם, והשנייה חופרת במיטב כתבי טולסטוי, ומדי פעם הן מרימות ראש ושואלות עוד שאלה. בשלב האטרקטיבי הזה נזכרנו שצריך לזווד את המקרר הנטוש שלנו, וחביבתי הנהדרה נשלחה על ידי עצמה לסופר הקרוב, כדי שנוכל להדגים לצמד המחפשות עד כמה הסופר קרוב. תוכנית נפלאה, אלא שהיא השאירה אותי על הכורסה מול הצמד, נטול מילים.
עתה נותרו דקות ארוכות של שתיקה מביכה למדי, שבהן תהיתי לעצמי עמוקות מדוע אנה ובננה עדיין מכבדות בנוכחותן את הספה של הבעלבית, תהיה שהתחלפה בצחקוקים למקרא ביקורת כוכבנו-לד של ש. ותום, למרבה חוסר הנעימות הזמנית. ניסיונות השיחה הכושלים שלי התמוססו להן אל תוך האוויר המבושם שהשלטנו בבית, עד שהנהדרת חזרה עם שלוש שקיות עמוסות כל טוב, ושלחה את השתיים לדרכן ואותנו להתרכז בארוחת הבוקר.
אלא שארוחת בוקר יוק. למרות ניסיונות השכנוע שיותר מדי אנשים ראו את הדירה והחליטו שהיא נאה בעיניהם, למרות עדר הפילים שגר בדירה מעל, החליטו עוד ועוד אנשים להגיע לראות את הדירה (בלי להביא משהו, למרבה האזייתיות), ולשבץ את הבוקר שלנו באנשים חדשים ומעניינים למחצה (או חדשים ומעניינים קמעא; או חדשים ולא מעניינים בכלל; או חדשים וראויים לבעיטה מכוונת היטב למעמקי העכוז). שקלנו לאסוף את כולם ליום כיף באצ'קלונה שבו נוכל לבחון אותם חברתית, אבל נזכרנו שאנחנו לא הבעלבית, וזרקנו עליו את כל הבעיות, כך שלנו רק נותר לחגוג עם שקיות הסופר. הו! דובדבנים!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
