שאין בו ענף לקושש |
| 6/2007
צרמתי דם
רמזה לה אהובתי היקרה (איזה כיף שאפשר לקשר אחד לשנייה, ולהיפך, ובכל זאת שזה לא ישנה כי מספר נמוך להפליא של אנשים קוראים אותנו...) על כך שסיימתי היום את נוכחותי בעבודה המהוללת שבתחנה המרכזית החדשה שבירושלים בירתנו המאוחדת לנצח נצחים (סימן רשום, ממשלת ישראל, 1967) בצורה צורמת משהו.
למען האמת, אין טעם להכנס לפרטים, מכיוון שזו תהיה רק גירסתי לאירועים המפוקפקים שהיו שם. משהו עם קצת השלטת סמכות עודפת (זאת אומרת: ויכוח ביני לבין מאבטחת שהדרדר לדחיפות). ההנהלה צפתה בהקלטת האירועים, והחליטה לסיים את המשמרת שלי מוקדם, בטענה שהייתי אלים ומכוער. החזרתי את האקדח, קיפלתי את האזנייה, ואפילו חשבתי להשליך לריצפה את תג השם שלי, סטייל גרי קופר. הלכתי שמח ומאושר להעמיס את המכונית בדברים ולשבת ולהכין את הרפרט שלי בסטטיסטיקה.
הצרימה היא שטויות. לא היה צפוי שההנהלה תתמוך בי. לא כשהיא עסוקה בלכסות לעצמה את הישבן. בן פולדס שר פעם על כך שלהיות גבר לבן ממעמד הביניים זאת נחיתות בימינו, בגלל שכולם עסוקים בלהשגיח על זכויות המיעוטים המופלים (נשים, עניים, שחורים), כך שהצד שלו נדפק. אני השלטתי סמכות על בחורה אתיופית, כך יש לי מעט סימפטיה לשיר הזה עכשיו. ההנהלה לקחה את הצד שלה (מה גם שהיא איימה ללכת למשטרה ולהלשין עליי...), כך שהשתררה צרימה מסויימת באוויר, שהעיבה על חגיגות הסיום המצופות.
אך כל זאת מאחוריי עכשיו. המכונית ארוזה ומוכנה להעברת עוד חבילת דברים גדולים למחר, והעתיד יהיה טוב יותר, כפר חיטים, קורפוריישן והכל. מבטיח.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
