ואני מודע לכך שההתבכיינות הבאה עליכם לטובה היא לא מוצדקת. לא רק שזאת התבכיינות על משהו שאחרים היו מוכנים למכור כלייה (במחיר מבצע) תמורתו, אלא שהנימוקים שיש לי נגד העניין הם כל כך קטנוניים ועצלניים שיבוא לכם לתת לי כאפה לגיטימית לחלוטין.
ההתבכיינות: לא בא לי לנסוע לאנגליה לצרכי עבודה.
הנימוקים:
א. אצטרך לחדש את הדרכון שלי. הוא פג תוקף בתחילת מאי, ומאז הוא נטוש במגירה. לא בא לי להתחיל לדון בנושא עם פקידים במשרד הפנים, לא בא לי למצוא אם צריך לשלם על השירות או לא, לא בא לי לבקש להשאיר את הדרכון הקודם כי יש לי שם ויזה לארה"ב מוטבעת בפנים.
ב. הנסיעה היא טירחה מעצבנת. לקום בחמש בבוקר כדי לתפוס טיסה, לשבת חמש שעות בלי לעשות כלום במטוס, להתחיל להתאקלם, להחליף מזומנים, למצוא את האוטובוסים/רכבות/טיובים למקומות שאצטרך להיות בהם. לשאת ולתת עם אנשים שאני צריך להתקין אצלם דברים. למצוא את המלון בשמונה בערב. להעביר את הערב בחוסר כוחות אחרי עבודה והתרוצצות כל היום ולדעת שאני מפסיד את לונדון (או סאות'המפטון) שם בחוץ.
ג. הכי גרוע - החזרה ארצה היא נוראית. אחרי שאני כבר מצליח לצלוח את א' ו-ב'. צריך להתקל ב- ג' ולהשפך מהחום, מהגסות המקומית, מהטפשות ולשאול את עצמי למה לא ברחתי עם מעט המזומנים שהקורפריישן הפקיד בידי ומיקמתי את עצמי בקורנוול/דרבישייר/הבורדרס.
בנתיים אני מושך זמן. אנחנו מחכים לתשובות מהאנשים שאצלם אני אמור לבקר, ובכל יום שהתשובות לא מגיעות (אני לא מעכב תהליכים. עדיין.) אני נושא תפילת הודייה קטנה לשמיים. לפחות אם אי אפשר להמנע מהנסיעה, אנסה לגרום לכך שהיא תימשך כמה שיותר זמן, ושתהיה אפשרות לתכנן איזה בילוי ראוי לשמו.
מצד שני, זה מה שאני תמיד אומר ולבסוף תמיד מוצא את עצמי תקוע בחדר במלון כי הגעתי אליו רק בתשע בערב אחרי החלפה של רכבת ושלושה טיובים, צופה בשידור חוזר של משחק קריקט מקומי ואוכל את המנה שקניתי בברגר קינג בדרך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
