מה אומר ומה אגיד. יום שישי בצהריים, חם בטבריה. חם עוד יותר במכונית נטולת המזגן. על הכביש מהומה. יש נתיב אחד, והוא בשיפוצים. אני מזדחל בין מערבל בטון לאמבולנס. מסתבלן בשקט.
עוברים מאה מטרים, ועוד קצת והנה הסיבה לעיכוב. עובדי העירייה, כחלק מהשיפוצים חתכו פס מהאספלט לפני ואחרי הצומת אז מכוניות מאטות לקצב זחילה ועוברות את המפגע בזהירות. חבל על הקפיצים. על מנת להרע את המצב, מכוניות מרחוב מצד ימין חותכות בנסיון להשתלב בטור האינסופי.
אני מתקרב למפגע, כשמצד ימין - לא מהרחוב הימני, אלא ממש על מקומות החנייה הריקים מצד ימין, מגיחה מכונית אדמדמה קטנה. לא ברור מאיפה. נהגים טברייניים יכולים לעשות את זה מדי פעם.
אני מתקדם קדימה ככל יכולתי כדי למנוע מהחצוף לחתוך פנימה. לאנשים כאלה לא צריך לתת פרס. אלא שאני עושה את הטעות ומסתכל כדי לראות את המנייאק. טעות גדולה. לא נהג, אלא נהגת. ויותר גרוע - היא עושה פרצוף מסכן חמוד כזה.
נו, כאילו שהיה לי סיכוי לומר לא. יש לי מצפון להעביר איתו את הסופ"ש לאחר מכן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
