כן, בטח. השעה חצות וקצת, אני אמור לישון כדי לעבוד מחר קשה וטוב (נוט!) ובמקום זה אני משחית את זמני לריק מול המחשב, וכל זה רק בגלל ארבע מילים.
כמו שניתן לקרוא בתגובות, אני סגור הרמטית על התשובה: עדיף לאהוב, אפילו אם סובלים מזה, מאשר הריקנות של חסרון האהבה. עד כאן הכל טוב ויפה.
העניין הוא שעצם השאלה הזכירה לי כמה תקופות אפלוליות מאוד בהיסטוריה הפרטית שלי. תקופות שבהן לא היה את מי לאהוב, אפילו לא אהבה חד צדדית, תקופות שבהן כל נשימה היתה דבר שהייתי חייב להאבק ממנו, שהבדידות היתה כמו בור בבטן, שלהביט ממנו החוצה העניק לי סחרור רציני. תקופות שגרמו לי לותר על רוב העקרונות האישיים שלי בכל מה שקשור לדרישות (הלא גבוהות במיוחד) שלי מבת זוג, עד לנקודת שפל אפלה במיוחד, שלא נבעה מאהבה, אלא רק מהרצון לאהוב ומחוסר הרצון לחדול.
לכן אני אומר בפשטות: לחדול לאהוב פירושו למות נפשית. כמו כריש שחייב להמשיך לנוע כדי לחיות, הנפש חייבת להמשיך לאהוב כדי לחיות. אני יכול להעיד שאפשר גם לאהוב מעשים (לכתוב או לשמוע מוזיקה) או גופים ערטילאיים (ארצישראל) כתחליף, אבל לטווח הארוך זה לא זה. אפשר אפילו לשקוע בתשוקה חד כיוונית בעליל, אבל גם זה לא תחליף ראוי, מכיוון שאהבה שלא ניתנת, כמוה כאהבה שלא קיימת מלכתחילה. שתי האופציות הללו הן לא יותר ממכשירי הנשמה לנפש גוססת. אהבה היא התשובה, חברים.
***
כמובן שזה נחמד שאני אומר את זה בעוד הרוח שלי יושבת ליד המיטה עליה שוכבת הנפש בתרדמת, והמכשירים מתקתקים להם לאיטם .
(חיוך אירוני קטן לסיום)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
