בהמשך לחדלון וחוסר התקווה, ובלי צורך שיאמרו לי משהו בעניין, אני חייב לציין שרוב העניין הוא באשמתי, אם כי אשמתי הבלתי מודעת והאינסטינקטיבית לחלוטין.
הדבר שלקוי אצלי כל כך הוא הפנייה החוצה, יצירת הקשר עם אנשים אחרים. ברוב המקרים, למשל, אני לא אדבר עם אדם - או אפילו אכיר בקיומו - אם לא הציגו אותו בפני (או שהוא הציג את עצמו). ברוב המקרים לא אבקש עזרה בחנויות, ואדחה את הזבנים שכן מנסים להציע בתוקף עבודתם. ברוב המקרים אהסס שבע פעמים לפני שאני מוציא שיחת טלפון או מייל למישהו לא מוכר. כך למשל יש אנשים שהעברתי איתם שמירות, סיורים ומחסומים במילואים שגם אחרי כמה סדרות מילואים אני לא יודע את שמם.
(כמובן שיש מקרים יוצאי דופן שבהם אני מצליח לנתק את עצמי מספיק מהחששות בשביל לעשות דברים בנונשלאנטיות. הנונית תוכל להעיד שלפני הפוסט הזה צלצלתי בהנף יד להפמישהי שהתלוננה על בעיה.)
אז כן, אני הולך ברחוב ומרגיש את החור בבטן (ויש הרבה בטן, ועל כן הרבה חור) שאומר לי שאין סיכוי קלוש שבקלושים שאצור קשר עם מישהי מסביבי, ולא פעם אני חוזר מסיבוב בעיר או מהופעה שהייתי כשאני מייסר את עצמי בכך שהחמצתי כך וכך הזדמנויות לשוחח עם נשים (וגם אנשים) רק בגלל שאני שתקתי.
השאלה שחייבת להישאל היא: מה עושים? הכי קל לקום ולומר "פשוט עשה!", אבל למרות שבאמצעות ההגיון אני מצליח לחסל את הפחד לפני הפעולה, האינסטינקט עצמו משתלט חזרה ברגעים המכריעים. נו, אז מה עושים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
