זה ישמע ילדותי נורא, אבל כזה אני. ככה פתאום לאור היום התחיל סכסוך סמוי בין שני מנהלי מחלקות האחראים על מה שנקרא בקורפ' "תיירות פרטית" (או בעברית: טיפול בלקוחות שלא שייכים לחברות גדולות ורוצים לנסוע לחו"ל בכל זאת). המחלקה הצעירה יותר, שלנו, מנוהלת על ידי מנהל שמגיע בעיקר בלילה, מסיבותיו שלו. מכיוון שכך, גייסו את מנהל המחלקה השנייה כדי לתת מענה לבעיות שלנו בבוקר. העניין יצר יותר בעיות.
רוב הבעיות הן בגלל, כפי שאמרתי, אני ילדותי. אהבתי לעבוד בבוקר עם מנהל שמגיע בעיקר בלילה, טרוד מטרדות היום, מכיוון שכך יכולתי לנהל את עצמי, והנה פתאום יש בן אדם שמתעקש שאעשה דברים כמו לענות לשאלות או לטפל באנשים שמתקשרים למשרד, במקום לטפל בלקוחות שמגיעים אלי בכוחות עצמם (או דרך סוכנים אחרים) בשקט ובנחישות עד לסגירה המוצלחת שלהם.
אם כך, כדי לצאת כנגד, התחלתי במלחמת התשה. אם מתעקשים שאקח לקוח, אני עסוק עד למעל הראש. אם מתעקשים בכל זאת, אני נדבק בכל תירוץ בשביל לא לקחת. כך למשל, העברת בקשה להפלגה ל"איי נאפה" (במקום לאיה נאפה) מוחזרת בסירוב בגלל ש"אין מקום כזה 'איי נאפה'", ושיקפצו. אם שואל אותי הבוס-הממונה-על-ידי-עצמו שאלות, אני עונה באופן הכי מעצבן שאפשר. אם הוא שואל אם יש לי בעיה אם הוא המנהל שלי, אני שואל אם הוא באמת המנהל שלי, כי לא קיבלתי הודעה במייל על זה.
מה שכן, זה רק להיום. שלחתי עוד בבוקר מייל לבוס המקורי שלי והדלקתי אותו על העניין. אנחנו המחלקה הנפרדת, הצעירה, המורדת, ואנחנו רוצים להישאר ככה, תודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
