שאין בו ענף לקושש

בשעה 4:10 העירה אזעקת רכב טורדנית במיוחד את הרחוב. קמתי מהמיטה, וברגליים יחפות על הרצפה הקרירה פסעתי לאורך הפרוזדור הארוך עד לסלון המבולגן משהו. לחצתי על הכפתור המעלה את התריס החשמלי שעדיין לא ניקינו. עצרתי אותו באמצע הדרך והתכופפתי מתחתיו כדי לצאת אל המרפסת הקטנה שמשקיפה אל הרחוב ואל מורדות ההר שמתחתיו. הרכב שלנו עמד דומם. זה היה רכב אחר, ירוק חיוור שהבהב בתוך הערפל הקל והחריש את הסביבה. התכופפתי שוב בחזרה אל הסלון וחזרתי אל חדר השינה כדי לישון.

ביום ראשון, בעודנו צופים בפרק ספיישל ארוך של דריה, החליט הבית להתמרד נגד דייריו, ולזרוק את כיור המטבח אל הרצפה. כתוצאה מכך גילינו שני גילויים: א. היה לנו במטבח קיר לבנים אדום (שכוסה היטב בשכבות של מלט וקרמיקה); ו- ב. אפשר להעביר דירה בהחלטה של רגע. מאותו רגע החלטי למדי, עניינים רצו בקצב מסחרר, עד שמצאנו את עצמנו דיירים גאים בדירה שכורה למחצה (שכורה בשבילנו, אבל בבעלות רשמית של אחיה של יקירתי המופלאה ובניהול של הוריה) בפרבר לא אופנתי במיוחד של נצרת עילית.

הבלאגן גדול, כמו שניתן לצפות ממעבר חטוף שמתנהל בין ליום עבודה אחד של אחת עשרה שעות לבין משנהו. דברים קריטיים (מברשות שיניים, למשל) הושארו מאחור בעוד שדברים אחרים נלקחו. אוכל נשאר בסיר על השיש המחורר בבית הישן, בעוד המקרר המועבר נותר מיותם בבית החדש. אצבעות נכוו מחומרי ניקוי עד כדי כאבים. ובכל זאת, יש לנו בית חדש לגור בו. גדול (שלושה חדרי שינה!) ומרווח, עם מזג אוויר מופלא ובלי אינטרנט (עדיין).