זה מתחיל בהתרכזות. ריכוז שבעשייה. אני מתחיל לעבוד על משהו ונכנס לקצב טוב. בלי זה כל שאר התהליך היה נמנע.
את הקצב הטוב קוטעת הפרעה. בדרך כלל טלפונית. מפסיקים, עונים, חוזרים. עוד הפרעה. ועוד אחת. הקצב הלך. כל נסיון לחזור לקצב נקטע אחרי זמן קצר. העצבנות מתחילה לפעפע.
אחרי עוד ועוד הפרעות העצבנות כבר טיפסה את כל הדרך, והראש מנסה לבלום התפרצויות פיזיות של ממש. לגוף ממש מתחשק לבעוט במשהו, להעיף משהו לצד השני של החדר. לתת ביטוי מאוד מוחשי לפרץ הרגשות השליליים. הראש בולם. הוא יודע שיהיו לזה השלכות, והוא לא רוצה לעמוד מולן לאחר מכן. העצבנות נשארת כלואה בפנים, מנסה לצאת מדי פעם אבל נבלמת.
לאחר מספיק זמן העצבנות מתפוגגת ומשאירה משקע אפרורי ומחוספס בבטן של ייאוש ודכאון. באותו זמן התסמינים הפיזיים מתחילים. כאבי ראש ובחילות, חולשה כללית. אין חשק לקום ולהסתובב במשרד, אין חשק לעבוד על שום דבר, אין חשק לכתוב שום דבר. אם אני בבית - אין חשק לקום מהכורסה, להתלבש, לאכול משהו מסובך יותר מפרוסת לחם עם משהו, לצאת לעבודה. עד שאני מכריח את עצמי, כמובן.
לבסוף זה מתפוגג והחיים חוזרים למסלול הרגיל. לא ברור מה קרה, לא ברור מתי קרה. באיזה שלב פשוט שמים לב שכל המשקעים שקעו וניתן להמשיך לזרום. זורמים. מתרכזים. קצב. הפרעה. עוד הפרעה. עוד אחת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
