האוויר היה עדיין עכור ואפרורי. ברחובות עברו מדי פעם רכבים צבאיים שקראו לאזרחים לצאת מהמחבוא ולהצטרף אליהם בדרך למקומות המקלט שהוגדרו בדרום הארץ. היה קשה לנשום. זה היום השלישי שהתחבאתי בגינה הציבורית מחוץ למה שהיה הבית. חולם חלומות מסוייטים בהפוגות מהמציאות המסוייט, צופה מהמחבוא אל הכיכר והרחובות למטה. מחכה.
ביום החמישי, כשהמים אזלו, החלטתי לרדת במדרגות, בין הפרחים הגוססים ללא אור השמש. מים עוד זרמו בצינורות, אבל צבעם היה חום-צהוב. בכיכר חנה ג'יפ צבאי, מעלה שני פליטים מרוטי בגדים. בלי מילה חמקתי אל הספסל האחורי. חיבקתי היטב את התיק שבו החזקתי בכל רכושי וצללתי שוב אל תוך החלומות. דמויות מעורפלות התערבבו בעננים הרעילים שחלפו מעל העיר, נחנקות, משתנקות, מתחלפות, קרועות.
האור הצהוב, המוכר, הארצישראלי, היכה שוב כשיצאנו אל מחוץ לערפל העירוני דרומה. מצמצתי בעיניים כדי להתרגל אליו, וגמעתי את המראות. השמים זרחו בכחול מעל השדות הקצורים, שבהם חבילות קש עמדו מיותמות.. מדי פעם מכונית עקפה אותנו. אף לא מכונית אחת נסעה בכיוון הנגדי. אף לא ציפור חצתה את השמיים.
מדי פעם הסתובב הנהג אחורה, לראות איך אנחנו מסתדרים. בדרך כלל הוא והמלווה דיברו בקול נמוך, מנסים לא לאפשר למילים לחמוק עד אלינו, להשאיר אותנו רגועים באפלת המידע שעדיין הקיפה אותנו מזה חמישה ימים. מדי פעם נשמעה איזו "התקפה" או "כוננות" באוויר, אך ההמשך נבלע ולא פורש. יאמרו לנו מה קורה כשנגיע. יש עוד זמן.
אחרי המחסום השלישי, דרומית לקרית גת, היה מגרש חניה לא סלול, לבן מחצץ גרוס. עצרנו כדי לאסוף מצרכים לדרך ממחסן של חיל התחזוקה ולמתוח איברים, אחרי הישיבה המקופלת. ישבנו קצת בצל, על ארגזים הפוכים של תנובה, ושתינו מים מהג'ריקנים הצבאיים. המים היו פושרים, צורבים מטעם של כלור, אבל הצמא גרם לנו להתעלם מכך ולגמוע כוס אחרי כוס. ג'ריקן נוסף הובא על ידי מתנדב בלבוש אזרחי.
הרכב הועמס כמעט לגמרי במצרכים הנחוצים כשהרגשתי את הצורך להשתין מתעורר בי. שלט על קיר המחסן הפנה אותי לכיוון השירותים, אך לא הצלחתי לראות היכן הם. אחרי דקה של חיפוש עצרתי את המתנדב ושאלתי אותו למיקומם. הוא שלח אותי במורד השביל אל שביל צידי בחיק הטבע. ברוך שעשני גבר.
כשפתחתי את הרוכסן, שמתי לב למתנדב, מתנודד בכבדות גוף מתוך העצים שהסתירו את השביל הצידי, חיוך עקום על שפתיו. הוא המשיך להתקדם ככל שזרזיף השתן עשה את דרכו הבלתי הנמנעת מטה, מרוקן את השלפוחית. הגיחוך גבר על השפתיים הרפות, העקמומיות.צחוק חלש, זדוני בקע מהן כשהוא הגיע עד אלי. כיווצתי את שרירי האגן כדי להפסיק את הזרימה, ושחררתי את האחיזה באיבר. הייתי מוכן היטב כשהוא ניסה לתפוס איתי. דחפתי אותו בכל כוחי, ורצתי. דוחף את החלקים החשופים בחזרה פנימה וסוגר את הרוכסן.
שטפתי ידיים מהמים שבג'ריקן ופניתי חזרה אל הג'יפ. החיילים כבר ישבו מקדימה והפליטים עלו לאיטם אל הספסלים האחוריים. הספסל שלפני היה מרווח משהיה לפני כן. "רק רגע!", צעקתי,כשהרכב התחיל לנסוע לאט קדימה "חסר כאן אחד".
המלווה הסתובב לאחור ובחן אותנו במבט. "מישהו יודע משהו?", הוא שאל.
"אני חושבת שהוא הלך להשתין לפני דקה", גמגמה אישה.
"חרא!", צעקתי, "המתנדב מנסה לאנוס את מי שהולך לשם! צריך ללכת להביא אותו!"
הג'יפ זינק קדימה בחזרה אל הכביש הפתוח. "תעצרו!", צעקתי שוב, "תעצרו!".
"אין מה לעשות", אמר המלווה, "אנחנו יודעים עליו. זה מה שהוא עושה מדי פעם. אין מה לעשות. אין זמן לדאוג לזה. אנחנו במלחמה."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
