שאין בו ענף לקושש

החלק הראשון נמצא כאן

הכל התחיל משעמום. ישבתי ליד המחשב, ערב לפני יום ההולדת שלי, ולא במצב רוח משופר במיוחד. בכל זאת, עוד שנת חיים עברה, ובלי יותר מדי אירועים חיוביים. דפדפתי ברשימת השירים הע-נ-ק-י-ת שיש לי וחיפשתי שיר טוב לשמוע. שיר טוב, אתם יודעים, זה עניין סובייקטיבי - לפעמים מדובר במלודיה טובה, או בקצב סוחף - הפעם רציתי מלל טוב.

בכל מקרה, דפדפתי לי, והגעתי לשיר שפותח את האלבום "The Pros and Cons of Hitch-Hiking". לא שזה מלל משובח במיוחד, אבל הוא מעניין, בעיקר בגלל שאף פעם לא ממש הבנתי מה רוג'ר ווטרס (ועל כן "מים") רוצה כאן. אני לא בטוח שהוא הבין. ניגשתי לקרוא את המילים, והסיפור, שבקטע הראשון, הוא עדיין מובן איכשהו תפס אותי. מכיוון שכך, התחלתי לאלתר מילולית על הסיפור. יצאתי מהמלל שנכתב בצורת שירה, כמו שאבי העיר, אל צורת פרוזה חופשית יותר ויצרתי משהו דומה למדי, אבל שונה. בערך. מכאן הכל התגלגל הלאה לאורך 12 הקטעים של האלבום.

בכוונה תחילה נמנעתי מלציין את המקור. לא בשביל לקצור את השבחים, אלא בשביל לא להרוס את המשך הסיפור ובשביל להמנע מהשוואות. רמזתי (ולא במפורש) לעתים על כך שלא מדובר במשהו מקורי לחלוטין, וחיכיתי בקוצר רוח לסיים את הפרוייקט כדי לגלות ולספר. רק הכלל שכפיתי על עצמי, לא להצמיד שני קטעים אחד לשני, אלא לחכות לפוסט מפריד אחד (לפחות) בין שניהם, מנע ממני לסיים את הכל כבר לפני שבועיים.

בכל מקרה, זה היה פרוייקט מעניין. הייתי רוצה לומר שזה עזר לי להבין טוב יותר את האלבום הדי-נשכח הזה, אבל זה לא נכון. המסגרת הסיפורית אמורה להיות חלום מתמשך שמישהו חולם בין 4:30 בבוקר ל- 5:11 (מה שאמור, אם אני לא טועה להיות תואם לתזמון של האלבום), אבל זה לא ברור לגמרי מתוך הפתיחה והסיום. הקטעים מתחלפים בין אחד לשני ולא ממש תומכים ובאופן כללי הסיפור מבלבל לגמרי, מה שגם השתקף בפרקים שיצאו לי. הקטעים הטובים יותר (השביעי והעשירי) באלבום, שאליהם נקשרתי יותר בהאזנות הקודמות, יצאו גם כאן טובים יותר (לפחות לטעמי), אבל בסך הכל, בניגוד לציפיות שלי, הפרוייקט לא ממש הצליח לעזור לי לאהוב את האלבום.

כך או כך, אני לא מרוצה עד הסוף מהפרוייקט, בעיקר בגלל שהוא יותר מדי רופף, אבל בזה אני מאשים את ווטרס עצמו. לדעתי, הבעיה הגדולה ביותר היא שבפוסטים שלי אי אפשר לשמוע את אריק קלפטון מנגן.

(11)

ורגע ההתבהרות

נמוג כמו צדקה

לפעמים אני פותח עין אחת

ומושיט יד, רק לגעת לך בשיער

לודא בתוך החושך שאת עדיין שם

ואני חייב להודות שהתחלתי קצת לפחד

כן

אבל אז

היה לי קצת מזל

היית ערה

לא יכולתי לשאת עוד דקה של בדידות

(מים, חלק 12 ואחרון. הסבר יבוא מאוחר יותר)

(10)

- שלום... אתה רוצה כוס קפה?

- חתיכת אידיוט! בוא'נה, תחליש, תחליש ת'מוזיקה!

- סליחה... אתה רוצה כוס קפה...

- ארמ... כן, תודה.

- בבקשה. יש לך כאן חלב וסוכר.

- תודה...

במסבאות ובמזללות, ברכבי פאר ובחברתם של כוכבים דועכים, אומרי הן ודמויות מעורפלות על מדרכות אלמוניות, בספריות, בתחנות רכבת, בעיתונים, על גדות נחלים ובדפי ההיסטוריה שמדי יום מתמלאים בהתקפות חסרות טעם על מעוזים מבוצרים אני רואה את עצמי ניבט מעיני זרים.

על כסאות גלגלים ליד מצבות זכרון, מתחת לשרידי רכבות מרוסקות, במעונות לקשיש ובתי משפט השלום, בשווקי ערב חג ובחופשות על שפת הים, בסדנאות ציור ובמקררי גופות, בתמונות זוכות פרסים של סירות נטושות בלב ים, במחנות מעבר ובאור נורות דועכות על רציפי העמסה ריקים, בפנים מטושטשים בחותמות רשמיות אני מזהה את עצמי כמשתקף במבטם של אחרים.

ועתה, מהמקום בו אני עומד אביט סביב ואתור, מסונוור עד עיוורון ממש, בשמיים אחר סימנים לימים אחרים שמרחפים חצי נשכחים בזכרונות שלאט לאט נערמים. אשמע קולות מצטלצלים מאותם ימים רחוקים ואזהה את התקווה שפעם עמדה בעיניי. כל כך קל יהיה, כשנשכב בחשכה בלי שום הפרעה, לנצח את זרם הדמעות שלאט לאט נקווה ומבקש להתפרץ החוצה ולכבות את הניצוץ שממנו ניצתה האהבה שלנו.

(מים, חלק 11 ולפני אחרון)

(12)

(9)

טרמפיאדה. אי שם. שמש זורחת מעל במלוא העוצמה. האגודל מונף, מתחנן, מבקש, מתרפס לעצירה. מלאך על אופנוע עוצר. אחווה מטופשת של נוודים. הוא מוריד את עצמו מהמכונה שלו, משעין אותה על הרגל וחוצה את הכביש. נעמד לידי ומביט חזרה. משוויץ בכלי. משוויץ בבחורה שמחכה לו מאחור. משוויץ בעצמו. "מה קורה, אחשלי? איפה היית? לאן אתה נוסע?" ונותן לחיצת יד ברוב טקס ושובר את כל העצמות. "שיהיה לך יום טוב!" צועקת לי הבלונד עם הרוח שלוקחת אותה הלאה.

עקרת בית משועממת בולמת בפתאומיות ממול, נשענת לאחור כדי לתפוס זווית טובה יותר. הבעל שלה שוב בישיבה, או בחו"ל או במשחק גולף עם מיליונר זקן זה או אחר. היא מחכה לרגע המתאים ועושה פרסה כדי שתוכל להעביר את הזמן בקצת אהבה מזדמנת. אם משחקים לפי הכללים משיגים תוצאות. יש לה טעם של וודקה וטבק. המספר שלה נרשם בספר הכתובות השחור, הקטן, אבל זה רק חלק מהטקס. כשאתה יוצא לדרך בפתאומיות ומוצא את עצמך מתגלגל במקום למקום, בלי לדעת היכן תהיה מחר, מהר מאוד אתה לומד לזהות את הנקודות החיוביות שמזמינות אותך אליהן.

עומד על כתף הר, מעל הים הכחול, הפתוח. שיחה פנימית מזמינה אותי לקפוץ, לבדוק את האוויר. אני מסרב. אני יותר מדי מפוחד. יותר מדי יפה מכדי להיפצע. "בחייך," אומר לי הקול הקטן, הסרקסטי, שבוקע לי בראש, "למה שלא תנסה? למה לשחות בתוך ים האומללות הזאת? הרי בכל מקרה מתישהו תמות..."

כשהייתי ילד קטן קראתי ספרים. קראתי קומיקס. ראיתי סרטים. הגיבורים תמיד נעלמו כשהאקשן נגמר. ניצחת בקרב שריף, ומה אתה הולך לעשות עכשיו? יש לנו עבודה מצויינת בשבילך, למכור כרטיסי לוטו. איך תסתדר עם זה עכשיו? בלי מוזיקה הירואית, בלי משימה לבצע, החיים שלך עוברים כך סתם. ביטלתי את הקול הפנימי שלי וירדתי חזרה אל הכביש המתפתל, בחזרה אל החלום החוזר שבתוכו אני כלוא, שבו אני מטלטל בתנועה מכאן לשם ובחזרה.

(מים, חלק עשירי)

(11)

(8)

- אתה מבין... אני... אני עשיתי את כל מה שהיא ביקשה. תליתי לה קישוטים על הקירות. נתתי לה הכל. בניתי בקתות על כל הגבעות. טיילתי, אהבתי, חייתי. לקחתי אותי איתי אל הטבע לישון מתחת לירח המלא, והיא... היא השתגעה לי...

- ילד, ככה זה עם נשים. מה כבר אפשר לעשות?

- פתאום היא מחכה לאביר על הסוס הלבן שיבוא ויקח לה את הלב... מדברת על תקשורת נכונה...

- ראיתי תוכנית בטלוויזיה על זה.

- ומי תמיד שילם את החשבונות? מי תמיד היה נחמד להורים שלה? אני!

- אתה.

- מי לקח אותה לכל מיני הצגות וקרע את עצמו בעבודה? אני!

- אתה.

- מי קנה לה את כל הבגדים שהיא רצתה?

- הה. בגדים. גם לאשתי יש את הקטע הזה...

- ועכשיו היא משתמשת בכל זה בשביל לעודד את האידיוט הזה, עם הרגליים הריחניות שלו והציפורניים הנקיות, עם העיניים החכמות והיפות. היא מרגישה בטוחה איתו, ככה היא אומרת.

- זוז כבר, חתיכת אידיוט! תראה את המטומטם הזה, איך הוא עומד באמצע הכביש!

- אני אפסיק לדבר עליו, על השמוק המחורבן ההוא. כל הדיבורים הללו עושים לי בחילה... תוכל לעצור בצד?

- לעצור?

- אני... אני הולך להקיא.

- להקיא? בחייך, ילד... רק אתמול ניקיתי כאן! לכל הרוחות! חכה עם זה... תתאפק... אני אוריד אותך כאן.

- תודה...

(מים, חלק תשיעי)

(10)