שאין בו ענף לקושש

כמה וכמה מילים יש לי על הסופ"ש ה... מרהיב שהיה לי. מרהיב זו מילה קטנה מדי, אבל לא רציתי להשתמש ב"מדהים". בכל זאת, סופרלטיבים זה לא אני.  :-)

היה זה סופ"ש ארוך - מיום חמישי ועד היום, וכל יום בו היה יותר מהנה מהשני.

יום חמישי

מבחן בכרטוגרפיה הוא לא דבר משמח. 150 דקות מקציבים לנו, ועוד 15 דקות תוספת זמן, ובכל זאת רוב הכיתה לא הספיקה לסיים את כל ארבע השאלות על מגוון חלקיהן. היה לנו לנתח שתי מפות ישנות בהשוואה למפה בת זמננו (שאלה אחת), למצוא נקודות ציון ולהתמצא בטופוגרפיה (שאלה שנייה), לנתח מפה ותצלום אוויר (שאלה שלישית) ולענות על שאלה עיונית שבה היה ניתן לבחור נושא (שאלה רביעית, בחרתי לענות על ההבדלים, היתרונות והחסרונות בין מפה, תצלום אוויר ודימות לוויין). השאלה הראשונה והשאלה השלישית היו מוקשים עצבניים מבחינת הזמן, שכן לוקח זמן למצוא את הפרטים המושווים. לשמחתי, אני עמדתי בזמנים (סיימתי את הבחינה ב- 164 דקות), אבל רוב האנשים לא התקרבו אפילו. זה היה צפוי, ככל הנראה יהיה פקטור ומועד ב' קל יותר. בכל זאת אני מקווה שלא אזדקק לו.

לאחר מכן ארזתי את החפצים והלכתי לפגוש את בת זוגי המאממת, ולקחת אותה לקופת חולים בגלל בעיה רפואית מינימלית שגרמה לה להיות שתומת עין לקצת פחות מ- 20 שעות, ועצבנית למדי. לכשזה הסתדר, והעין הוצאה ממחבואה, פרצנו בנסיעה צפונה, אל בתינו שמעבר לכביש 6. קודם כל הבית שלה, כולל אמא (מתוקה), ואבא (משעשע).

יום שישי

אחרי יום עבודה מקוצר (בכל זאת, יום שישי, יום קצר), שבתי הביתה ברינה ובגיל, והכנתי את ההורים לביקור הגומלין שלה. זה הגיע באמצע הערב, והיה קצר לפני שנפרדנו בדרך לראות את יאן וחברתו, ויחד איתם הופעה של מתי כספי. בחירה של יאן. גם החולצה שלו היתה בחירה שלו, אבל החולצה (שחור עם פסים קצרים לבנים, שגרמו לו להראות כאילו הוא עמד מתחת לעץ עמוס ציפורים במשך יותר מדי זמן) היתה גרועה מההופעה. מתי כספי הוא אדם משעשע, והשירים של סשה ארגוב שהוא ביצע היו נאים מאוד. יודע להלחין, הסשה הזה. מעניין איך הוא לא הגיע לכוכב נולד.

יום שבת

לא היה בו הרבה, עד אחרי הצהרים. עוד ביום חמישי הוזמנתי למסיבת יומולדת של האח של המאממת, ואחרי התלבטות קצרצרה, החלטתי להצטרף. היא ביקשה כל כך יפה...

אמנם נאלצתי לטרטר אותה אל הכפר וחזרה כדי לאסוף אותי (אחרי שהמכונית המשפחתית התבררה כלא זמינה, כי ההורים חפצו בבילוי משל עצמם), אך זה היה שולי. לאחר שהגיעו כל ספיחי המשפחה המוזמנים, נסענו למסעדה תאילנדית חביבה בעיר הכי יפה בגליל, אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים טובים (אם כי לא היין) ובכלל נהננו עד מאוד. גם האח שלה נחמד. ואשתו. ואמא של אשתו. :-)

חזרתי הביתה במכונית שלה, כדי לחסוך לה בנסיעות, ומכיוון שממילא הייתי אמור לאסוף אותה בבוקר למחרת. הדרך היתה אפלולית וערפילית משהו, שלא לדבר על צרה לעתים ומסנוורת תמיד. שרדתי.

יום ראשון

קמתי בבוקר. התארגנתי. עשיתי עבודה קטנטנה בשביל הבוס. לקחתי את האוטו ויצאתי לדרך. אספתי את המאממת וביחד נסענו תל אביבה, למקום על הטיילת האפרורית, מול הים הגועש וההמון הגולש, שבו הזמנו לנו מקום בספא. פתחנו בחצי שעה בג'קוזי (אוי, כל כך כיף), הרגעות קצרה ב"חדר השאנטי" (שם קוד ל"יש מזרנים, יש מוזיקה מרגיעה, יש מחסן מוסתר בוילון כחול") ומסז' כפול מצויין. סיימנו במקלחת ויצאנו לחפש משהו לאכול. אחרי ששבענו (בערך...) חזרנו ירושלימה לחיים הרגילים. עוד הספקתי לנמנם שעה לפני שקפצתי לאולפן הרדיו להשתלמות קצרה בנוגע להפעלת אולפן.

מסקנות, הערות וכד':

א. אני חמוד. כולם אומרים את זה, אז אני מסכים.

ב. מי שמבטיח סלבים לא חייב לקיים. יותר טוב שלא, למען האמת.

ג. אוכל תאילנדי לא סותר יין ישראלי. היין הישראלי, במקרה שלנו, סתר את עצמו לבד.

ד. לנהוג כ- 200 קילומטרים ביום זה דבר מעייף.

ה. מוזיקה ערבית זה דבר טוב יותר ממוזיקה לטינית. בהכללה. זה לא תמיד נכון, אבל זה נכון במסעדות מסויימות שמגישות פיצות לפי מד מרחק, וצבועות בכתום/ירוק.

ו. באותן מסעדות המקום הטוב ביותר הוא השירותים. לא שומעים שם את המוזיקה.

ז. אם מישהי אחרת כותבת על היום שלה שכלל ספא סופני, זה לא מצביע על שום דבר בהכרח. באמת לא.

ח. הכי טוב זה סנדביץ' פסטרמה עם חרדל מרוח מעל. וקצת מיונז.

"גופו של אריאל שרון, ראש ממשלת ישראל, יוכנס להקפאה קריוגנית עד למועד בו תימצא תרופה למחלה ממנה הוא סובל, והוא יוכל להיות מוחזר לתפקוד מלא. עד לאותו זמן, ימשיך לכהן אדם בראשות מדינת ישראל תחת התואר 'ממלא מקום ראש הממשלה בפועל'".

(מתוך הצעת החוק "חוק יסוד: הממשלה, סעיף 6, סעיף קטן ו': אריק מלך ישראל")

מזל טוב, אני מניח.

תשעה ימים של חוסר עדכון. מסתבר שגם זה קורה.

וזה לא שאין מה לעדכן.

יש.

דברים טובים.

ניקח את זה לאט.

***

אחרי חודש שהחברה המאממת שלי ואני חלחלנו אחד לתוך החיים של השני, נראה שהתהליך הסתיים בהצלחה.

בתחילת הדרך היו ספקות מסויימות. בהתחלה מהצד שלה, אחר כך מהצד שלי (כי... אם יש ספקות, אז אולי יש דברים בגו?). דיברנו והבנתי במה מדובר. בסך הכל התברר שאנחנו צריכים טיפה להתאמץ בשביל להסתדר אחד עם השניה (ולהיפך), אם אנחנו רוצים להיות אחת עם השני (ולהיפך).

למען האמת, לא הרגשתי שהתאמצתי. הייתי כל כך עסוק בלהנות. אם בסרט שיצאנו אליו, אם בטיול השבת, אם בצומי שנתתי לה כשהיתה חולה, אם... בכל דבר. לפעמים, מסתבר לא צריך להתאמץ. רק לעשות את מה שיודעים וללמוד עוד ועוד כדי להנות יותר בהמשך הדרך.

***

אם כבר ללמוד, המבחנים מתקדמים בקצב. שישה כבר עברו ועוד אחד נותר. יש כבר שני ציונים, והממוצע עד כה הוא 86 וחצי. לא רע, ואני מרוצה. נראה מה יהיה הלאה. לפחות לגבי הגיאוגרפיה אני אופטימי.

***

הספרות הבינלאומית עדיין נפלאה. אחרי הספר האלבני ניסיתי ספר בשם "נג'מה" מאת הסופר האלג'יראי כאתב יאסין. היה מאוד מבולבל ולא מובן, כך שויתרתי. הבא בתור היה "פרגים אדומים" של אלאי (את הפרק הראשון אפשר לקרוא כאן). הספר מספר על ימיה האחרונים של טיבט העצמאית מזווית ראייה של אחד מבני המושלים במחוזות הגובלים בין טיבט לסין, ומסופר בסגנון קולח ומשעשע. אמנם לקראת הסוף הספר מאבד ריכוז, אבל עדיין, לא רע בכלל.

נכון לעכשיו נטלתי לעצמי את "ריקוד השושנים" של אחד, אנדוניס סורוניס. ספר על יוונים בגרמניה. עד כה - הספר טוב. לא מדכא כמו הראשון, לא משעשע כמו השני. סיפור מעניין, וזהו. גם זה לטובה.

***

או. "הטוב, הרע והמכוער" הוא אכן הטוב בשלושת סרטי הסדרה. ארוך כאורך הגלות עם זמן פציעות, אבל עדיין הטוב מכולם. אם אתה רוצה לירות וגו'.

בשעה שמונה וחצי בערב היה טפטוף קל מעל הר הצופים, והמדרכות היו רוויות במים. שעתיים לאחר מכן, הרוח היתה אימתנית עוד יותר, וטיפות הגשם ניתכו בעוז על פני העוברים והשבים המעטים שהיו ברחוב. אני יודע. אני עברתי ושבתי. האוזן השמאלית שלי, שהיתה בצד הרוח, קפאה.

"אהה", אתם שואלים (ודי בצדק), "מה בדיוק עשית בחוץ בלילה חורפי שכזה?"

או. בשעה שמונה וחצי קפצתי אל האוניברסיטה בשביל לנווט ארוכות דרך הפקולטה למדעי החברה, הפורום, ליד הפקולטה לעושי רוח, והפקולטה לחסרי חינוך ומטה במורד המדרגות אל המרתף המאכלס את אולפן הרדיו של רדיו קול הצופים. בחדר השליטה הטכני להפליא (חמישה מחשבים! קונסולת שליטה!) ישבו שלושה גיאוגרפים (במקרה, אחד לתואר שני, אחד בשנה השלישית ואחד בשנה השנייה, כך שהשלמתי את הסרייה) והכינו את התוכנית הראשונה לערב.

ערכנו היכרות אחד עם השני, הוסבר לי הנוהל שאני צריך לעבור בשביל להתחיל לשדר, והתברר לי שמר אסף אנטמן (הוא מזדהה בשמו) מהתוכנית פוליטיקלי רוק (כפי שהיא מופיעה בלוח השידורים), לא רק ששידל אותי להגיע בשביל להכיר את הנוהל, אלא גם זומם לתת לי לשבת באולפן בכל השידור ולתת לי מדי פעם גישה למיקרופון, כתחליף להעדרותו של השדר המוביל הרגיל. או, יה.

אחרי שסיימנו את ההתארגנויות ההכרחיות (לחפש דיסקים לגיבוי למקרה שהמחשב באולפן קורס וצריך להתחיל לנגד מוזיקה בצורה אחרת; אני מצאתי את אחד הסינגלים האחרונים של אריק איינשטיין ותרמתי אותו), התיישבנו באולפן, הקשבנו לקיצור החדשות, והתחלנו להתגלגל.

היתה שעה... מעניינת. אחרי התחלה מאוד שברירית (מסתבר שאני מדבר בשקט, מהר ולא ברור; כאילו שלא ידעתי את זה), התאקלמתי, ובזמן הקצר בין השירים התחלתי להתבדח עם אסף, ואפילו נתתי סקירה קצרה ומאולתרת על הקריירה של בן פולדס. בקיצור, נהניתי. מאוד.

השעה עברה במהירות, עם מעט תקלות טכניות (בעיקר גמגומים שלו...), ובסיומה יצאנו לסכם עניינים, להציץ בקומונה של הרדיו, לראות את מספר המאזינים המקשיבים לשידור דרך האינטרנט (חמישה מתוך 32 אפשריים!) ובתקליטיה לפני שהחלטנו שסיימנו להערב.

עלינו חזרה מהמרתף אל המסדרון הראשי של האוניברסיטה. אמצע הלילה (טוב, עשר וחצי), והמקום חצי חשוך, פתוח לרוחות, וכל מיני קולות מוזרים נשמעים בו. אחרי פנייה אחת או שתיים אנחנו שומעים מוזיקה. מעניין. אנחנו מתקרבים למקום, והנה מחשב בודד מחובר לרשת, ובו משהו מתנגן. התחנה שלנו, ליתר דיוק. עכשיו נותר לגלות מי אלו ארבעת המאזינים האחרים...

אחרי שגמרתי לקרוא את רוב הספרים שהבאתי איתי מהבית (מלבד ספרי ההיסטוריה, שכרגע יצאה לי מכל החורים והתנזלה על הרצפה, כך שנאלצתי לנקות אותה), התחלתי להרהר ברכישה של חומר קריאה חדש. אלא שאחרי מחצית הדקה של עלעול לאחור בשביל למצוא את כתובת חנות הספרים המשומשים שמישהו זרק אלי בתחילת שנת הלימודים, טפחתי על מצחי בחוזקה (יחסית), והרגעתי את עצמי מהעניין. מדוע לרכוש ספרים, כשיש כל כך הרבה מהם בצד השני של הכביש.

מכיוון שכך, בבוקר שלמחרת, ניגשתי בצעד קל אל מאגר הספרים האימתני שבין הפקולטות לחברה ולרוח, והתחלתי לחפש משהו. הקורבן הראשון היה "ההולנדי של עכו", קובץ סיפורים קצרים על כדורגל. היה נחמד, אם כי די ... חד גוני. משום מה יותר מדי אנשים שם בחרו לספר את סיפורו של נער עממי מהצ'כונה שהולך לראות כדורגל, וזה נוגע לו בנשמה, או שהוא הולך לשחק כדוגל וזה נוגע לו בנשמה.

ביום ראשון, לקחתי ספר חדש. הפעם החלטתי לעשות את המחקר בבית, דרך הקטלוג הממוחשב, וחככתי בדעתי היטב באיזה נושא אני רוצה את הספר. החלטתי לפתוח את עצמי לספרות עולמית, ועל כן התחלתי לעבור על שמות המדינות (באנגלית) לפי האלפבית. משום מה, לא מצאתי ספרות אפגנית בספריה, אז נאלצתי להתפשר על המדינה הבאה, אלבניה.

גנרל צבא המתים של איסמעיל קאדרה (זה Kadare, אם אתם רוצים לדעת), הוא ספר קשה. זה לא שקשה לקרוא אותו, להיפך. הוא קולח ומעניין מאוד. אלא שהאווירה שיש בו היא קודרת, עמוסה בכאב והתעסקות במוות. בלי לספיילר יותר מדי (בהנחה שמישהו יקרא את הספר), אני יכול לומר שהספר מספר על גנרל בצבא שניסה לכבוש את אלבניה במלחמת העולם השנייה (לא נאמר בשום מקום בספר באיזה צבא מדובר, אבל ניתן להבין מההקשר ההיסטורי), שמגיע חזרה לארץ הקטנה והקומוניסטית בשביל לחפש את גופות החללים (לפי רישומים מסודרים ומדוייקים) ולהחזירם לארצו, לפי דרישת המשפחות. הספר כולו רווי במחשבות על המתים, על המלחמה, על בני המשפחה שהמתים השאירו אחריהם, וצבוע בצבעי אפור-שחור של הנוף האלבני ומזג האוויר. זה יכול להיות מאוד מדכא, או מאוד מעניין. אני מצאתי את זה מעניין. מלחמה זה איכסה, אתם יודעים.