פינה משלי

אתמול היה יום הנישואים שלנו,אחת עשרה שנה ביחד.

במקום לעשות סקס לוהט במיטה,בעלי היה לבד במיטה,לוהט מחום.

הוא חולה,נדבק מהילדים בחיידק בגרון.

אז ככה העברנו את יום הנישואים...כנראה שנחגוג אותו בשבוע הבא.

קצת מצחיק לחגוג את היום הזה,כשהנישואים לא במצב הכי טוב.

פעם,כשהייתי בחתונות,קינאתי בחתן ובכלה,קינאתי בהם על ההתחדשות,על שמחת האהבה שלהם,על הדרך החדשה שהם יוצאים אליה,על הציפיה המתוקה לעתיד.

היום,כשאני בחתונות,אני מרחמת על החתן והכלה.

אני יודעת שמצפה להם התפכחות,שיגרה שוחקת,אכזבה,ומוות של האהבה בצורה שהם מכירים אותה.

כי האהבה משתנה.היא כבר לא אהבה רומנטית.

אין יותר התרגשות,אין דפיקות לב,אין ציפיה,הכל כבר מוכר וידוע,אין נשיקה ראשונה מסעירה...פשוט אין.

ואז מתחילים להרגיש כעס ותיסכול...

גם אני מכירה את כל העצות סרק האלה של איך לרענן את הזוגיות...זה סתם...

אי אפשר לרענן את מה שכבר לא קיים.

גם אם קיימת משיכה מינית בסיסית,ואהבה עמוקה,סוער זה כבר לא יהיה...

כמה כבר אפשר להתרגש מאותו גבר? או מאותה אישה?

ואז מגיעים לשלב הבא (לא כולם מגיעים אליו, אבל רבים),לשלב של לראות שיש אנשים בחוץ,והם מעניינים,והם מושכים,והם גם מעוניינים,והדרך לבגידה היא מאוד קצרה.

ואז בוגדים,וברגע שעוברים את המחסום הזה,אי אפשר לחזור לתמימות שהיתה פעם.

וכשאין תמימות,כל החיים נראים אחרת,מנסיון.

ברור שלא אצל כולם זה ככה,אבל לצערי,אני שומעת מאנשים סביבי על תחושות דומות לשלי...

זה עצוב...