מי שיפנה מבטו אל עבר ישראל של השנים האחרונות יתבלבל אולי ויחשוב שאחרי הכל, מדובר במדינה לחלוטין מתקדמת. כל כך מתקדמת, הוא יחשוב, שאפילו דיון על אאוטינג-כפוי – כי הגיע הזמן ששארית האמנים בארון ייצאו אף הם, הוא ולא פחות, משסע את הקהילה ההומו-לסבית שלה וזוכה לכותרות גם מחוץ לה. אלא שעל-אף שהנושא אכן מסרב לרדת מסדר היום, נדמה כי בתחומו מתקיימת דווקא חלוקה ברורה ובלתי-שוויונית בין תומכים למתנגדים: תומכים בו איתן פוקס וגל אוחובסקי, מתנגדים לו, בערך, כל השאר. השבוע הראל סקעת מעל בימת הנאומים בת"א, בטקס לציון שנה לפיגוע בבר-נוער, הציב ל"כל השאר" הללו אתגר גדול – מה תעשו, חברים, כשהאמן שמולכם כבר ממש "משחק" עם הארון שלו?

עוד לפני כן – כמה מילים על אאוטינג: מדיניות האאוטינג קוראת להוציא מהארון אמנים המעדיפים להסתיר את נטייתם מפני הציבור מכל שיקול אשר יהיה. מדובר בעיקר, כך גם יעידו הוגיו, ב"טיפול" באמנים אשר הכל "יודעים" אודות העדפותיהם ובעצם סירובם לאשר זאת פומבית הם למעשה מחוללים נזק ציבורי לקהילה. לאמור – אני מסתיר דבר שאני מתבייש בו – להלן, ההיפך מגאווה ולמעשה בכך אני נותן לסטרייט ההומופוב המצוי את התענוג לחזות בהומו המקיים את מצוות ה"במה אתם מתגאים כל כך?!", הרחק בפינה החשוכה שלי, בלי כל דגל מתנופף, כפי שתמיד קיווה. רציונלבעייתי כזה של הוצאה כפויה, מיותר לציין, זכה וזוכה כמובן לביקורת רבה.

אולי כדי להתגונן, האמנים שלנו פיתחו עם הזמן את מה שנראה כמדיניות משל עצמם, כזאת שנעה איפשהו בתווך שבין הכחשה להודאה בקריצה. יהודה פוליקר למשל, כבר עשה דוקטורט על משחק הרמזים הבלתי-נגמר שלו ברבות השנה אחרונה, משחק שכלל הרבה כותרות מפוצצות כ"פוליקר נחשף", מאחוריהן לא עמדה יותר מהתייחסות למוזיקה שלו בלבד וכמובן, איך לא, גם להורים שלו. לבסוף, העניק את הראיון שבו יצא מהארון באמת. סקעת, בדומה לו, נהנה גם הוא מהניפוף התקשורתי בתיבת הוידויים הריקה שלו, גם הוא "נחשף" פעמים רבות בעיתון מבלי להזכיר כמובן את מילת הה' האסורה. אלא שהשבוע, החליט האיש שייצג אותנו באירוויזיון לבצע מהלך נוסף על החבל הדק הזה, להגדיש את הסאה ולאתגר הפעם באמת, את הסבלנות של כולנו.

לטקס שהתקיים השבוע בתל אביב הגיע הזמר לכאורה כאחד האדם, כידוען שעמד מהצד ולבו האכפתי פשוט נכמר עליו. על הבמה, רגע לפני ששר את "בתוך" – שיר ערגה לגופו של גבר, אמר סקעת את הדברים הבאים: "אני גאה להיות כאן הערב איתכם, להביע תמיכה בקהילה, במשפחות הנרצחים ובמשפחות הפצועים ולהודות לכם על שהזמנתם אותי לכאן". גל אוחובסקי לא התאפק מאוחר יותר – "עמדתי מול הבמה והושפלתי".

סקעת, אשר הגיע גם לטקס המדובר כשהוא ללא וידוי באמתחתו, הפקיד בידיו של מנהלו האישי את מלאכת התגובה של אחרי. זה דאג להציג את הגעתו של הזמר תחת אמתלה של "הזמנת יו"ר ארגון 'נוער גאה', יניב וייצמן" והוסיף כי לסקעת "היה חשוב לבוא ולהביע תמיכה והזדהות". הדיווח התקשורתי נחתם בתגובה זו של המנהל האישי ואילו הראל סקעת, יכול היה לבסוף לרשום לזכותו הופעה מוצלחת בטקס של קהילתו – מבלי שאיש, זולת אוחובסקי, ירמוז במרמור על השתייכותו המוכחשת אליה.

את תחושת ההשפלה של אוחובסקי אני יכול בהחלט להבין. סקעת שלכאורה גזר על עצמו דום שתיקה באשר למשיכתו לבנים, מגובה ב"כבוד" המפוקפק שמעניקה לכך התקשורת, לא מפסיק לקרב ידיו אל האש – הפעם אל לא פחות מאשר אל במה שדגל גאווה ענק מתנוסס עליה. אלא שמבחינתי, ההשפלה ממעשהו של הראל סקעת היא כאין וכאפס לעומת זו הנגרמת מהחלטותיהם התמוהות של קובעי המדיניות בתקשורת, כפי שנשתקפה עוד קודם לכן, שבועיים קודם ליתר דיוק.

טיים אאוט

כך למשל, אם תשאלו את הוריהם של אוהד רוזנברג ואליהו אברמן זיכרם-לברכה: באמצע חודש יולי החריד אירוע הרצח וההתאבדות של השניים את תל אביב. ביריות אקדח הרג רוזנברג את חברו ולאחר מכן שם קץ לחייו שלו. לא חלפה שעה מאז היוודע האירוע וב-ynet כבר נמסרו פרטים ראשונים. בגלוי ובמתכוון, נרמז שם כי בין צמד החרדים שררה כנראה אהבה רומנטית. כמו ynet, גם אמצעי מדיה נוספים שדיווחו על האירוע החלו מבליעים רמזים בעניין, רמזים אשר עם הזמן הפכו לאמירות ולשאלות ברורות שהופנו כלפי גורמים שונים בקהילה החרדית. ביום שלמחרת, אביו של אחד ההרוגים כבר "נאלץ" להזים את השמועות בדבר הנטיות המיוחסות לבנו – אלה שהובילו בעקיפין לאסון, בכתבה טלוויזיונית, בעיצומה של השבעה.

מקרה הרצח וההתאבדות מעלה את החשד כאילו העיתונאים והרכילאים בישראל עדיין לא החליטו בעבור מי הם עובדים – בשירות ההומופוביה המקבעת אנשים לארונותיהם, אנונימיים או לא, או אולי בשירות האמת העיתונאית? במקרה של רוזנברג ואברמן, נדמה, התקשורת ברובה בחרה דווקא באופצייה השנייה. צמד החברים שמצאו את מותם באירוע ודאי לא "שיחקו" עם הנטיות המיניות שלהם כפי שאפשר אולי להאשים את סקעת וכמובן שיהיה אכזרי מאוד לטעון זאת. ולמרות זאת, במקרה שלהם התקשורת לא התביישה לפרוס את כל הקלפים כולם ובחרה להקשות על יקירי ההרוגים בשאלות הנסובות סביב הרקע הרומנטי שהוביל למעשה, גם אם היה ברור להם מראש כי משפחותיהם יעדיפו את הצנעתו. מיותר להזכיר כי במקרה של סקעת, האמן ש"מגיע לתמוך בקהילה" מבלי להצהיר על השתייכותו לה, החיסיון – דווקא נשמר.

גם מבלי להכריע בסוגיית האאוטינג – מוסרי או לא, טוב או רע, נהיר ובהיר כי מדובר כאן במקרה משונה של מוסר כפול. מי שחשב שאאוטינג בישראל הוא בגדר פנטזיה של אוחובסקי בלבד מגלה כעת כי ההוצאה הכפויה מהארון כבר כאן – אלא שעל-פי הבדלי ההתייחסות בשני המקרים השונים אך הדומים הללו, היא עודנה שרירותית. ומרוב רעש, כבר לא מאוד ברור מהו הקוד המוסרי אשר מפעיל אותה.

אישי\טבע נאות

אחד הסודות החבויים יותר בנפשי, נמצא כנראה באמת ובגורמים המצויים מאחורי הבחירה המשונה-מה לעקור מביתי ולהצפין למגורים הרחק מכאן. השבוע ההחלטה הכמעט-סופית התקבלה, כשבמכללה צפונית הממוקמת בין הרים רבים ומרבדי דשא מבהיקים, התקיים יום פתוח לסטודנטים הפוטנציאליים. הגעתי למקום, במטרה ללמוד על המוסד ואולי גם להכריע סוף כל סוף בסוגייה הלא ברורה מאליה מבחינתי - האם אני באמת רוצה להרחיק עד לשם? התשובה שנתתי לעצמי בסופו של יום מפרך היא כמו תמיד בעניין הזה - 'כן', אבל ה'כן' הזה, בדומה למה שהוא היה כל מהלכן של השנים האחרונות, היה כן מהוסס ועלום, כן שאני עצמי לא בהכרח יודע להסביר.

וכאן בדיוק ניצבת התעלומה הגדולה. כבר שנים, עוד מבתחילת הצבא, אני לא חדל מלדבר על התכנית המצטיירת לעזוב את המרכז וללמוד בצפון הפלאי. אני כותב "תוכנית" ולא חלום, שכן לפעמים היה נדמה לי, בעצם גם עכשיו, כי אם היה זה אכן חלום, או אז ודאי שלא היה באמת שייך לי. חלום של מישהו אחר, עירוני פחות, הומו פחות, מחובר לטבע ולפשטות האנטי-חומרית הרבה יותר.

באוטובוס, בדרכי אל המוסד האקדמי המרוחק, כשבחוץ כבר החלו מתגלים הנופים והצבעים, הבטתי מחוץ לחלון בעניין. ניסיתי לבדוק לראשונה מזה זמן רב, תקופה ארוכה של היעדרות מחבל הארץ הזה לטובת בילויי הכרך התל-אביבי, כיצד הדבר מרגיש? מה מתחולל בתוכי למראה הנוף הקסום הזה, שעה שבלבי גם ספקות באשר לדבקות העיקשת ברעיון לעקור אליו? אט אט החלו מתערבבים בי רגשות חצויים וסותרים: את המראה הנשקף מחלון האוטובוס יכולתי לתאר כמראה יפה, נכון; ובכל זאת, עדיין, קונן בי החשד שמא אני למעשה מאלץ עצמי להתרשם, מאלץ ולא באמת נסחף. כשאצבעי עומדת על התחושה המתעתעת הזו, ניסיתי בזמן אמת לחפור מעט עמוק יותר, לנסות ולאתר בתוכי גם את מקורו של הקול הזה, זה המאשים את אהבת הטבע והפשטות שבי ביומרה ובצביעות. כך, כשעיניי אל ההרים, מסך זכוכית אחד בלבד חוצץ בינינו, מצאתי בלבי אמת מפחידה: יסוד ההיקרעות שלי ביחס אל הטבע והכפר נעוץ היטב, כך נראה, בתפיסה החלשלושית-מתפנקת שלי את עצמי; איני יכול להאמין כי אכן אהבתי כנה. התפיסה הזו, הבנתי לפתע, הפכה את הצפון ברבות השנים לגורם למבוכה גדולה בעבורי: שם, בירוק הבלתי נגמר הזה, אני מרגיש פתאום זר, מלא-יומרה ותלוש יותר מכל אדם אחר. שם אני מרגיש כצלע הלא מוצדקת, הבלתי-קרואה, שבחבורה, שם אני כמועמד לא ראוי במועדון ראוי בהחלט.

אגדה אורבאנית

כיצד ייתכן הדבר, שאלתי את עצמי? הרי גם אני, כאחד האדם, נולדתי לאנושות ארוכת ימים שלה טבע ארוך ימים ולכאורה מעולם איש לא קבע בעבורי כי גבולותיי עוברים בקצותיה של הסביבה העירונית. איש, אולי פרט להורים שלי, שהקשר בינם לבין התפיסה המשובשת משהו הזו, נראה לפתע ברור מאוד. אמי ואבי נהגו תמיד לנגוש בי בעת טיולי המשפחה הנדירים בצפון על כך שאיני מתבונן מספיק בסביבה המופלאה. פעמים רבות כשעצרנו את האוטו בנקודת תצפית מסויימת ואבא, חמוש בכובע טמבל, ניסה לעניין אותי בסיפורי הצבא המשמימים שלו שהתרחשו שם, או בסיפורי צבא לאומיים יותר שמידת העניין שמצא בהם ילד כבן 12 מוגבלת בהחלט, זכיתי גם להיות מוכח על כך שאיני "מתעניין מספיק בהיסטוריה ובארץ". בשנות בגרותי, גם כשהדברים התנהלו בין כותלי הבית, הקפידו המסרים מכיוון הוריי לרמוז על חלשות-אופי טבעית שלי, בשלל נושאים. כך למשל, הוזהרתי פעמים רבות שמפונקות-היתר שלי תהיה בעוכריי כשאגיע לצבא. את הסברה הלא מאוד מחמיאה הזו אמנם יכולתי לנתץ כבר בחודשיי הראשונים לגיוס, אז גיליתי את עצמי דווקא כבחור חזק במובנים רבים, סתגלן לא קטן וגם אהוד מאוד, אבל בראשם נמשכת, עד ימינו, תפיסת הבן הצעיר והרופס והיא, היא עדיין מציקה.

בגיל 23 אני כבר יודע שטעותיהם הבלתי נגמרות של הוריי פצעו את נפשי במחוזות רבים, אולם הגילוי הפנימי כי גם את המעורערות המבלבלת שנגרמת אפילו מנסיעה תמימה צפונה, חייב אני להם, הגילוי הזה הצליח להפתיע בכל זאת. אמנם עובדת היותי אדם אמורה להקנות לי מראש את הזכות להרגיש בבית גם בטבע ולא לתחום עצמי בהכרח באיזור מולדתי גדוש הבניינים והפיח, אולם את מה שלא עשה אלוהים הצליחה, לדאבוני, לעשות משפחתי - כך גרמו לי להרגיש כאילו סכנה של ממש טמונה באפשרות שאעזוב את הבית, אנטוש את התלות הכלכלית והרגשית בשניהם והכי גרוע - אלך להתיישב לי במקום מרוחק ודל כל כך, עד אשר אאבד יכולתי לינוק מהקשר האדוק, המתחייב, השופע, איתם ועם העיר שמסביבם.

למרות כל זה ואולי משום כל זה, איכשהו, הפנטזיה על מרחק, ירוק ומרחבים מסרבת מזה שנים לרדת מהפרק. אולי כי הייתה זו כבר מלכתחילה, בנעוריי, נקודת אחיזה בשפיות שידעתי כי נמצאת אי-שם, אמצעי לשרוד עוד בתקופות בהן טרם הבנתי בעצמי מה גדולה מועקתי בלהוסיף ולחיות בבית המשוגע שלי. אולי נזקקתי, גם אם לא לגמרי הבנתי, להשתעשעות בצעצוע החלומי שינתקני יום אחד מן הבועה החונקת שנולדתי לתוכה. ואולי, אולי זוהי פשוט אהבת-אמת, ראשונית, אותנטית, טבעית כאצל כל אדם האוהב לראות טבע, שדוכאה במלאכת אמן הורית עד לכדי הכחדת אמונת הקורבן בה.