הכל מתחיל להסתבך בנקודת הפתיחה. שיחה אחת קצרה, ראשונית, עם אחת מהשכנות החדשות שלי, הספיקה לי על-מנת להבין שאנשים שם, בהתכנסות הצפונית הרחבה הזו, מצפים מהשכן או מהחבר החדש שלהם, למשהו קצת אחר. על-פי קריאתי את התנהגותם, דרישות התפקיד נעות באיזור שבין התנהלות אנושית נבונה ועמוסה בנסיון מול הזולת, לבין קלילות טבעית צעירה ונטולת חפירות. יש בי את הכל, חשבתי לעצמי, אבל גם אין בי. בעיקר אין בי את הנסיון ואת השפשוף הזה: הפעלתנות החברתית הזאת שכופה עליי הסיטואציה, ניחתת עליי בתום שנתיים אינטנסיביות בעולם-הדמה התל-אביבי. התרגלות לסיטואציה בה ישיבה בפאב היא גם מאורע חברתי ולא עוד רגע תרבותי קר, קשה עליי. הידיעה שלשכנים בבוקר שומה עליי לשלוח מבט מחוייך וברכה סטנדרטית, רצוי מעומק הלב, תופסת אותי לא מוכן. הפאזה השתנתה ואני נאלץ לרוץ בעקבותיה. לאן נעלמה חגיגת הניכור הגדולה? אני חושב לעצמי ברגעי השקט. ואיך, איך מחזירים לכושר את אותם שרירים סוציאליים מבלי לפצוע בדרך את הנפש-בילדרים המאומנים שמסביבך?

לתוך כל התבשיל הבלתי-אפשרי הזה של מקום חדש, מרחק ופרצופים חדשים, נכנס כמו תמיד מרכיב בעייתי נוסף, זה שכל לקוי למידה עם מעט מודעות ידע לספר עליו בפרוטרות - הקשר המעיק שבין הדימוי שלך כתלמיד לבין היכולת שלך להתחבר עם אנשים חדשים. השבוע הראשון שלי באקדמיה לימד אותי שגם שם, ישיבה בכיתה כרוכה בהמשך סערת הרגשות הדכאניים שנגדעו אצלי אי שם עם תום תקופת הלימודים בתיכון. כשסטודנט שואל את המרצה שאלה, אני רק חושב על כמה מנוסח ומורכב תחבירית מצידו זה היה, יותר ממני לעזאזל, או כמה כישרון לוגי שאין בי הוא, הבחור, הפגין. וזו רק דוגמה קלה. כמעט בלתי אפשרי שתעבור דקה מבלי שעסקתי במחשבותיי בהשוואה סוחטת האנרגיות שביני לבין ה"שאר" והיחיד התורן. לעיתים המאזן נוטה לטובתי באופן גורף וההמון מבחינתי "מוחרם", אבל לעיתים קרובות יותר אני הוא שמוצב בתחתית. כך או כך, בסוף השיעור כבר כולם עלו לדרגות של אלים מוחלטים, למעט אולי כמה שפלים גמורים והחומר הלימודי, נזנח איפשהו בדרך שבין הרהור דיכאוני אחד למשנהו.

כאן אולי המקום לוידוי קטן: למרות הדיבור הבלתי פוסק שלי עם עצמי, הכבדות שלו והאנרגיות שהוא גוזל בדרכו - ביסודי, יש לי בהחלט כישורים חברתיים ספונטניים. כן, על אף התסבוכים הרגשיים. כן, למרות ההסתכלות המעוותת לעיתים קרובות על החברה. את הרגע המזוקק הזה והכל כך מוצלח מבחינתי, זה של השהות בחברת חבר'ה חדשים, עם פרצופים לא מוכרים וסגנונות אישיות שעוד אינם מפוענחים - בלתי-אפשר כמעט לקחת ממני. החדשות הטובות הן שעל-אף הקשיים, זה רק מתרבה והולך.

כך, עוד הרבה לפני שנשלפים משחקי המילים ובטרם בכלל מבצבצים מבעד לסדקים שבחומת הנימוס קווי אופיי האמיתי, אני מצליח לפתוח בתהליך איטי, זהיר אך לא מאוד מחושב, בדרך לכיבוש היעד שלשמו הגעתי. דומיננטיות. הובלה. היות משמעותי בקבוצה. וגם: היבלעות, תלות-מה, הפיכה לבורג מרכזי שהוא גם לא רק מרכזי, אלא גם עוד אחד נורמטיבי, רגיל, מן המניין. לצד השני זה אולי נראה כמו יכולת חביבה של מי שודאי עולמו הכללי כה זורם וקל, אלא שאני דווקא יוצא פעם אחר פעם מופתע, בעיקר מעצמי. אני אמנם הדובר, אבל כשההמולה מתפזרת, הקלילות שהפגנתי נראית פתאום זרה. מי זה היה עכשיו? אני? אדם זר? ואולי הוא ישאר איתי עוד קצת, בחדר הריק?

בפוסט הבא: "לאן נעלמו ההומואים?" - המשך סיפורו של צפון הארץ ואני, בימינו הראשונים.