כבר כמעט שבוע שאני רוצה להוציא את המחשבות שלי בכתיבה, אך כמה דברים עצרו אותי - ביניהם בחנים, עבודות ובעיקר התחושה שאולי זה נורא מיותר.

הרי אני הולכת לצאת ילדת אימו בת 15 בפוסט הזה ואנחנו כבר כמעט עשור אחרי.

בכל זאת החלטתי לנצל את העובדה שישראבלוג מעט שומם והבלוג שלי שומם מאד וארשה לעצמי להתייחס אליו כמו ליומן שלי, משהו שלא עשיתי מספיק במהלך ה-11 שנה שאני בישראבלוג.

בשבת חברה כתבה משהו די מרגש בקבוצת חברות נוסטלגיות בווטסאפ. 

זה גרם לי להזכר שפעם הייתי חלק ממשהו, משהו יפה וזוהר, מלא בשמחה.

שונה לגמרי מהעולם שאני שייכת אליו בדרך כלל.

אתם רואים, עד גיל די מאוחר ובעצם גם קצת עכשיו הייתי תמיד יוצאת דופן. לא רציתי את זה, זה לא בהכרח לטובה. הייתי ילדה שנואה, וזו האמת.

בקטע רע ומוגזם. החברות הראשונות שלי הגיעו בסביבות כיתה ו', ולפני זה היו דברים לא ברורים ממש. חברויות קצרצרות ולא חשובות.

בכיתה ז' בערך נכנסתי לקהילת האנימה ומשם הדברים נראו הרבה יותר טוב. התקבלתי כמעט ללא מאמץ, היו לי חברות, הייתי מדברת שעות בטלפון עם אנשים שהייתי נפגשת איתם פעם בחודשיים, וזה לגמרי לא הפריע.

זה היה מדהים.

הייתי חלק ממשהו. החברות (וחברים) נשארו איתי הרבה זמן. כל כך הרבה שהביטחון שלי עלה וכמעט שכחתי את המצב הקודם שלי. אבל באמת, זה לא היה ממש ככה.

לכל אחד כמעט יש חברה או חבר שהוא מגדיר כהכי טוב/ה. לי לא היה כזה. כשכן היה לי כזה, הצד השני לא הגדיר אותי באותה צורה.

תמיד הייתי חלק, אבל לא משהו שאי אפשר בלעדיו. פשוט נמצאת שם. מישהו שמדברים איתו למשך תקופה והכל כיף וסבבה אבל לא לנצח, לעולם לא לנצח.

באופן לא כל כך מפתיע זה נמשך עד היום. עד היום אנשים מדברים איתי כשהם צריכים משהו או רוצים לפרוק משהו, אבל כשאני צריכה לפרוק משהו אין כל כך מענה מהצד השני ואני בעיקר מרגישה שאני מעצבנת.

אני לא מתלוננת על החלק הראשון, מהסיבה הפשוטה שאני נהנית להקשיב לאנשים ולפתור בעיות. בעיקר לאנשים שאני אוהבת.

אבל חבל שזה לא תמיד דו כיווני. פעם לא הרגשתי את זה ממש כי לא הייתי מתלוננת. עד גיל עשרה כלשהו לא הייתי מתלוננת בכלל! ואז, טוב, זה כבר לפוסט אחר.

היום כבר יש לי בן זוג שאני די בטוחה שמוכן להקשיב לי רוב הזמן, אבל אני לא מעוניינת שזה יהיה הפתרון. אי אפשר להפיל הכל על אדם אחד.

היום בקושי יש לי חברים, בכנות, ואולי חלק מזה הוא באשמתי. עברתי לעיר יחסית רחוקה, נעלמתי למלא זמן על מנת להתקבל ללימודים ועכשיו בלימודים עצמם. אני לא בדיוק שם כדי לטפח קשרים.

אבל ההרגשה לא נעלמת ואני יודעת שזה לא זה. אני יודעת שאם רוצים לשמור על קשר מרחוק אפשר. מהרבה ניסיון.

כל כך אין לי חברים, שאפילו המחשבה על להתחתן כבר לא קורצת לי כמו פעם. אוקיי, נעשה מסיבה, ומה אז? אני אמורה להזמין אנשים שאני בקושי מדברת איתם והם גם יבואו? למה שהם ישקיעו על מנת לבוא? שלא נדבר על זה שכל אחד לא קשור לשני ובקיצור זה לא נשמע מוצלח. 

אולי חשבתי על זה כי עוד חודשיים יש לי יום הולדת, שזה היום שהכי מפחיד אותי בשנה. רוב ימי ההולדת שלי לא שמחים, גם כשאני עושה בהם דברים. שנה שעברה הייתי בחוץ רוב היום והיה נורא. האיחולים לא באים לרוב מהאנשים שהייתי רוצה שיבואו מהם, הגיל עולה עם הזמן (כמובן?..) ואני תמיד רבה עם החבר ביום הזה.

הפוסט הזה נהיה אפל מאד, אבל אלו המחשבות שלי. גם היום, אני עדיין מנסה להשיג תשומת לב כלשהי ומנסה לתקן את עצמי כל הזמן כי אני חושבת שאני אשמה. אולי אני לא קרוצה מחומר של חברה הכי טובה. אולי נועדתי תמיד להיות רק חלק מ-.

את הפוסט הזה כתבתי כרגע בשטף של מילים והקלדה על אנושית, אך אאלץ להפסיק כי עדיין יש בוחן מחר. צריך להמשיך ולהשיג מטרות גם אם אין כל כך הרבה מוטיבציה.

חושבת שכתבתי מספיק לעת עתה. אני תמיד כותבת פחות ממה שאני רוצה כשאני לא כותבת מיד באותו הרגע שהמחשבות עולות לי לראש.

לא יודעת אם להשאיר את התגובות או לא, באמת שאין לי מושג בכלל אילו תגובות הייתי רוצה. זה מצב שאני כמעט לומדת להשלים איתו ואני גם לא חושבת שהרבה יוכלו להזדהות. אני אומרת את זה בהתחשב במה שאני רואה סביבי.

אולי אשאיר ואחסום מאוחר יותר, חשבתי קודם על זה שאולי דווקא יהיו תגובות שלא אהיה מסוגלת לעמוד בהן.