תותחי המין

מילים גידי גלבוע, איורים אנחנו, חמישה פרקים ושלושה איורים חדשים

נפצח באיור נחמד שעשינו לקפטן. הכתבה מדברת על נגישותם הבעייתית של פסקי דין ברשת. הורים בהליכי גירושים שופכים לכלוך בבית המשפט, והילד מגגל את זה כמה שנים אחר כך. בקיצור, הכל עובר לגוגל והקקה בידיך

עכשיו, כמה מחשבות טורדניות שעלו אצלנו בעקבות הכתבה על רותו במוסף הארץ. כתבה מרתקת למדי, שחושפת יוצרת מצויינת עם צורך אינסופי להיות בסדר. ראשית, לפני שמישו יקפוץ, כמובן שאנחנו מקנאים, כמובן שהיינו רוצים ספר ב drawn & quarterly וכמובן שהיינו רוצים את פרס אייזנר לעצמנו. וגם את פרס נובל על הדרך. אחרי הוידוי המרטיט, הנה לכם המחשבות:

- זה מאד מטריד כשציירת קומיקס, שזכתה בהכרה בינלאומית כקומיקסאית, מכנה את עצמה מאיירת. היא לא היחידה, כמובן. חלק ניכר מציירי הקומיקס פה מכנים את עצמם מאיירים. איור זה מקצוע נחמד מאד, אך ההבדל בין מאייר לקומיקסאי דומה לפער שבין מוסכניק למתכנן מכוניות. אנחנו למשל מגדירים עצמנו כקומיקסאים ויוצרי אנימציה, שעוסקים גם באיור

- הצורך של פינקוס להכתיר את רותו כדודו גבע החדשה, הוא מוזר עד קריפי. זאת עובדה ידועה, שדודו לא סבל את התוצרת האקטוסית. המילה "אקטוס" שימשה אותו כשם נרדף לפלצנות, ואת חברי הקבוצה הוא תיאר מדי פעם כחסרי הומור וקפוצי תחת. עוד עובדה, היא שפינקוס היה כנראה האחרון שזכה לריב עם דודו. זה היה בעת חנוכת ספרות זולה במועדון קולטורה, שבוע וחצי לפני מות הברווז. עובדה אחרונה היא שבעוד דודו בנה עצמו מעיתונות, רותו בונה עצמה דרך ספרים. מדובר על שני עולמות כמעט מנוגדים - העיתונות דורשת אקטואליות, הספרות - אורך רוח. שלא לדבר על התהום הסגנונית החוצה בין השניים. אז על מה בדיוק חשב פינקוס כשעשה את ההשוואה הזאת? 

הכתבה של עודד ירון בקפטן עוסקת בזכות המעסיק לפלוש למייל עובדיו. שמנו לב שעיקר האיורים שלנו לקפטן עוסקים במין, פחדים ופלישה לפרטיות. אגב, התגובה הראשונית שלנו לכתבה היתה זו:

איור לגלריה, כתבה של עפרי אילני על טוויטר וטרנד המיקרובלוגים. הפעם לא קנינו העיתון. באותו כסף קנינו מדבקות בראץ ענקיות ורעשנים לבנות. הרבה יותר משתלם ועוד נשאר חצי שקל לבזבוזים. הסיפור של רותי סיני לא מריח טוב. עורך הארץ לא יודע להתמודד עם ביקורת.

חומר ישן וטוב. את הקומיקס הזה איזבלה עשתה, כשניסתה להיזכר אם נשאר מישהו בארץ הזאת שמגדל את מזונו, ויכול להביא ביכורים. התשובה כמובן, מעברו השני של מחסום חווארה.

את האיור הזה עשיתי אשכרה מפרחי העונה שקטפתי וסרקתי. בעצתו של וולקובסקי התווספו כמה  שיבולים מהרשת

לפני שנה וקצת עוד עבדנו בעיקר בהארץ. למעשה קצת עבדנו, ובעיקר ניסינו ליצור קשרי עבודה ללא הצלחה. מחוץ לקפטן, לא הצלחנו ליצור משהו מעבר לסטוצים חולפים - פעם בספרות, פעם באיזה מוסף חג, פעם בחלק ב, וואן טיימרים. השיטה שלנו, כמו עם הקומיקס, הייתה בליצים. בליץ קריקטורות ליום העצמאות, בליץ לפסח, בליץ לשבועי הספר. ובכן, בקומיקס זה עובד טוב. באיור זה רק גורם לך לעבוד קשה ולהיתקע עם תיקיות איורים מוצלחים ולא מנוצלים. כנראה שזה תחום יותר מעודן. תחום מוזר איור. בדיוק יצא גליון המאה של "פירמה", ירחון הסגנון חיים הדעתני, שלא לומר צ'יקאי, של גלובס. גליון אסופה של החומרים הכי טובים בכל הזמנים (כותרת שלהם) והמאיירים היחידים שהיו שם זה אנחנו. שני איורי כפולה, איור תוכן ועוד קטנים. כבוד, לא? אז למה זה מוזר. כי החבר'ה האלה כבר לא עובדים איתנו שנתיים. יום אחד נעלמו, נתנו כמה תירוצים מביכים והתאיידו, מסוג הדברים שגורמים לך להרגיש חרא. אז איך זה שפתאום אנחנו מאיירי השנה שלהם? אם מישהו חושב שבגלל זוטות כאלה פירמה יחזרו לעבוד איתנו, אני מזכיר שוב שאיור הוא תחום דפוק, סליחה - מעודן.

ולקינוח איורים גנוזים לשבוע הספר.

איור לקפטן, על אותם אומללים שמחפשים רשת אלחוטית ללפטופ שלהם, מחוץ למקדונלדז באמצע הלילה בצפון הארץ. עצתנו לכם: משועממים, תלכו לזונה

ידידנו עפרי אילני כותב בקפטן על סחרור הנתונים שעשה השר אטיאס לטובתו, כדי להעביר את חוק הצנזורה ברשת, ואנחנו איירנו. (יש המשך)

החוק המשפחתי אומר שבכל פעם שהארץ שמים את האימג'ים שלנו ליד כותרת העיתון, ולשמחתנו זה קורה הרבה לאחרונה, אנחנו משקיעים בו עשרה וחצי שקלים וקונים אותו. אולי זה מה שמניע אותם לשים את האימג'. לאחרונה שמתי לב, שיש הרבה דמיון בין לאייר לעיתון לבין לאייר את ספר המחזור בתיכון. רק השנים עושים אותך יותר מקצועי.

הארץ הוא עיתון חביב, כלומר המעט שנשאר ממנו כדי לעטוף את הדהמרקר שהוא עיתון רע ומעופש. רע ומעופש משום שניכר בבירור שכתביו אינם יודעים דבר פרט לקריאת מספרים וניתוח סטטיסטיקה + ליקוק לעשירים כמובן. הקשר לרחוב אינו קיים. קראתי שם היום מאמר של מרב ארלוזורוב שנקרא "עליית מחירי המזון לא ידרדרו את העניים לרעב". היא מצטטת מספרים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אשר אומרים כי משפחה מקו העוני שמרויחה בממוצע כ 4800 שקל לחודש מוציאה 682 ש"ח על מזון. כל השאר הולך על טלפונים נסיעות חשבונות ושכ"ד. לפיכך ובהתאם לזאת, ברור שכמה כבר יכולה העלייה במחירי האורז וכו' לדרדר את אותה משפחה מדורדרת.

אני מניח שהניתוח נכון בהתאם למספרים, ובכל זאת מקומם עד אימה. זאת משום שאין בניתוח הזה טיפת שכל ישר. האם הכתבת ארלוזורוב שאלה את עצמה אם המספרים הגיוניים, האם ניתן בכלל לקנות מזון למשפחה לחודש שלם ב 682 ש"ח? במקרה, איזבלה ואני לא רחוקים מקו העוני. בחודש טוב אנחנו באלף ש"ח מעליו. ואני יכול להבטיח לכם ש 682 ש"ח מספיקים לקניית זובי וזין בתחת. הניתוח הדהמרקרי של המציאות הוא כה מעוות, שאינו מתייחס בכלל להיתכנות המספרים במציאות, ולכן לא מייצר ביקורת חברתית או כלכלית ראויה. קל מאד לכתוב כתבות מפוצצות על מילארדרים. המיליארדרים לא שמים קצוץ על קו העוני, ולכן העיתון גם. 

בסשן הקודם, סכמנו ביננו לבין עצמנו שהבעיה באיורים זה: דלות חומר ומיחזור בטקסטים, חוסר קשה במאיירות בעלות אמירה, והגרוע מכל: הפיכה ממאייר טוב למנייריסט משעמם, מה שקרה למאיירים דגולים כפולונסקי, פיבן, ואף ידידנו אנגלמאיר, ובדרג הזוטר יותר: ירמי פינקוס, אסף חנוכה,אלית אבני, רות גוילי, הלית שפר ועוד רבים, שסיגלו לעצמם סגנון אחד שהתגלה כמועדף על העורכים ועדיין ממצים אותו עד זרה. סיכום הולם לדיון הקודם נתנה תגובתה של רותו (כן כן, את כן ידידתנו) שסיפרה איך הפרישה מאיור שיפרה ולו במעט את איכות חייה. נגיד את זה ברורות: איור שאינו ביקורתי, הוא מבחינתנו איור שאין לו זכות קיום.

אז למה אנחנו עדיין מאיירים. למעט העובדה שזה מקרב אותנו עוד קצת לקו העוני מצדו התחתון, יש באיור הפתעה שאינה גלומה בקומיקס. את טורי הקומיקס שלנו אנחנו מייצרים על בסיס שבועי קבוע, למעט הפעמים שגלוברמן מחליט לראיין איזה שר אוצר ולשנות את מבנה העמוד הפותח של עסקים. איורים לעומת זאת מגיעים באופן מפתיע, ואין לנחש כיצד יצאו. אז אתמול עשינו יום שיטוט תל אביבי ופתאום הציץ לעברנו מאחת המכולות גליון "הארץ".

זה נורא כיף לראות את הדימוי שלך קופץ לו מכותרות עיתונים. במיוחד כשזה הפעלתנים

האיור הזה נעשה שלשום כמעט בהיסח הדעת, לאחר שבוע עבודה מפרך בו הורדנו לדפוס שמונה סטריפים בארבעה מדורים. הוא שורבט ביד גלנדונית אחרי ארוחת צהריים, ונצבע במברשת איזבליאנית.

הכתבה עוסקת בעצומות רשת, בעיקר על רקע מחאת 98 בלוגרים בראשות שוקי גלילי נגד סגירת המרפאה ההתנדבותית לפליטי דארפור (למה לתמוך בפליטים לא חוקיים שואל מר שר יעקב בן יזרי). כתב אותה עפרי אילני, יקיר המשפחה, שכתבתו עלינו בקפטן לפני כשנה פתחה לנו חלון הזדמנות לטור קומיקס בהארץ, ומשם ליצירת הטורים במעריב. השרבוט הראשוני היה יותר קיצוני

רונית העורכת ביקשה להלביש ולהוריד את הקערה. סך הכל היא צדקה, כי הסקיצה עוסקת בביזוי והשפלה בעוד שהאקט המשמעותי יותר הוא הרכיבה על גב הפליט והאופורטוניזם הנהנתני שכל כך אופייני למפגיני אינטרנט, שהישגם המשמעותי ביותר הוא דירוג גבוה בגוגל. לכן האיור מייצר ביקורת כפולה: גם על ביזוי הפליטים וגם על נהנתנות וסיכלות המפגינים.

אנחנו לא מנקים במיוחד לפסח. יש שטוענים שגם לא בכלל. אבל מלא שקי בגדים יצאו מפה, ארונות התרוקנו, החולדות במחסן נכנסו לכוננות ספיגה. יש בנקיון הפסח משו סוחף

איור לקפטן. כתבה על שיפוץ האישיות דרך מנועי חיפוש