"...איך טלפון אחד קטן
מעורר שוב געגוע
איך מתוך הסדק
מבעבע תעתוע
בדיוק שחשבתי ששכחתי
ואיך שנגמלתי – התמכרתי.."

ואו, כמה שאני מתגעגעת.

איפה הימים ההם?

הסיבובים סביב אל"בש, השמיכות פליז, השמלה המוזרה של שירה, הפיצות של מרגו, הצריף, הספריי הירוק הזוהר, הלקים במליוני צבעים- צבע אחד על כל אצבע, הטרמפים לסוף העולם ובחזרה- והכל מספיק מהר כדי שנוכל לחזור לביצ'פר לפני שאברם ישים לב שהסתלקנו, המדרגות, הגשר מהרחבה אל המדרגות עצמן בחורף כשהן הוצפו במים, השבת ההיא כשהבית של הדס היה ריק וקפצנו על שמיכות שעתיים עד שתצא שבת, הקור המקפיא הזה כשאתה יושב ב2 בלילה בתחנה ומחכה לסיני ובנתיים כלכך קר שאתה לא מצליח לאפר בכלל את הסיגריה, ראסטי המגניב עם הבוקסר בוב ספוג הזה, כל הזמן הפנוי, לרדת מההסעה בכורסי ולקפוץ לאיזה שעה לכנרת, להתרגש כי ראינו מישהו עם אולסטאר, שמניאקית, מסנג'ר עד 4 לפנות בוקר, סיגריות פרלמנט בטעם פירות יבשים, ללכת למעיין בנוב עם שירה והדס ולאבד בדרך כי עשינו סיבוב בשביל לקנות קרטיבים בסופר, לשלוח אסמסים לטלפון של בית ולהמרח מצחוק בגלל הקול של החייזר הזה שהטלפון עושה, שיחות בטלפון בבמשך שעות שעולות רק 3 שקל מ7 בערב...

מצחיק שזה כאילו אף פעם לא עובר, איך אני נתקפת בזה שוב ושוב.. כמה שזה מוזר.. אולי זה אני שנסרטת יותר מידי על שטויות?!