מוזר לבוא וככה פתאום למחוק בנאדם שהיה חלק כל כך גדול מהחיים שלי.
קצת מפחיד, הקלות שבה זה הולך לי.
עד אתמול לוותר עליו היה פשוט לא מעשי,
ועכשיו אין יותר פשוט מזה.
אבל אין על ההרגשה הזאת, של ההחלטות הנכונות..
למה?
כי הוא גורם לי ליותר מדי מתח בחיים. לפני שאני פותחת את הפה לידו אני חושבת מיליון פעמים, וגם ככה בסוף מסננת את מה שאני באמת רוצה להגיד כדי לשמור על המוניטין שלי. ואם איזה פעם פתחתי את הפה, לא עליי אפילו, סתם התעצבנתי על משהו שהוא עשה- כמו ילד קטן, באימאשלי. "אין לי כוח לדבר על זה, תחליפי נושא" ובגלל שלא החלפתי נושא אלא אמרתי לו דוגרי בפנים מה שאני חושבת, אז אחכ גם אין לו כוח אליי. מה אני צריכה את זה? כיף לדבר איתו וצחוקים והכל אבל זה פשוט לא שווה את כל החרא הזה. וכל הקטע הזה שכרגיל לקח לך אלפיים שנה לקלוט- גם הוא מורח אותך כפרה. זה לא במקרה, שהתשובות שלו תמיד במקום. הוא אומר את מה שהכי טוב לך לשמוע. הוא פשוט כ"כ טוב בזה שאת לא שמה לב.
וחוץ מזה, הוא פשוט לא ברמה שלי. :)
זהו, תמו ימי האובססיה.
שלום חיים חדשים ונקיים מאסף :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טהנהנ