לא באלי לעשות שירות!
הסיירת הוציאה לי את החשק.
זה היה המקום שהכי רציתי, ודווקא ממש לא התלהבתי.
ואני לא יודעת אם זה בגלל שהמקום לא מתאים לי או שאני פשוט מצפה לאיזה משהו מדהים..
ציפיתי לראיון שאני באמת אצליח להתבטא בו, ובסוף היא בקושי שאלה.
ותכלס מה חשבתי לעצמי? זה לא שלא ידעתי שלוקח לי זמן להיפתח.. צריך לשאול אלפיים שאלות כדי באמת להוציא ממני משהו.
עד עכשיו תמיד הסתדרתי עם זה שלוקח לי זמן להתחבר, כי התמקדתי בצד הטוב- כשאני מתחברת, זה עמוק. זה לא הכמות, זה האיכות.
אבל עכשיו אני רואה כמה זה הולך לדפוק אותי.. ואוף.
זה כמו אחרי שהודיעו לי שלא התקבלתי לסיירת בכרמיאל- אני יודעת שזה בסדר, הם קיבלו רק 100 מתוך 800, בטח את רוב הטפסים הם לא ראו בכלל.
אבל זה פשוט מפיל לי את המוטיבציה לרצפה..
כל היום הזה היה דיי בזבוז, תכלס לא עשינו שם כמעט כלום. העיקר שעתיים נסיעה כל כיוון, לא כולל הנסיעה מהבית לטבריה וחזור.
ואם שבוע הבא זה יהיה ככה אני מתאבדת, אני לא נוסעת עד פאקינג עין צורים בשביל דבר כזה!
אופפפ אין לי כוח.
וכאילו זה לא מספיק, אז זה היה אחד מהימים האלה שבא לך ללכת לאיבוד, להתנתק מכל מה שמחבר אותך לשפיות. וה"איבוד" שלי כרגע זה אסף. וכל היום רק חשבתי עליו. הנקודה הטובה שבזה: הוא מוגדר אצלי כמשהו לא טוב, מחוץ לשפיות. אפילו בתת-מודע.
פחחח באלי להקיא!!! באלי לישון. באלי לקום מחר בבוקר ושיהיה לי כוח, ובאלי כבר לראות את אוראל ובאלי לשבת עם חר שקצת נעלם לי הקשר איתה.
איזה שבוע לא משו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טהנהנ