ראשית כל, בא לי לבכות ואני עוצרת את זה בכוח.
שנית..
אני מרגישה נורא טיפשה.
שלישית, אני רוצה לשנות את זה.
לפעמים, כשאדם נמצא נורא למטה, קשה לו לעלות למעלה לבד. אם בכלל.
ולפעמים אדם כזה עצוב. ומרגיש קצת טיפש ואבוד.
וזה גם לא עניין של זמן, או של הבנה. כי הוא יודע שזה המצב, אולי הוא מדחיק אבל הוא יודע.
להדחיק זה הרבה יותר קל, לא צריך לחשוב, לא צריך להיות מוטרד מכלום. רק להיות קליפה ריקה שמחכה.
אבל כשמחכים הרבה מדי זה לפעמים זה קשה להדחיק.
אוי אוף זה הרבה יותר קל.
עכשיו העניין הוא שאני צריכה לאזור אומץ כדי להלחם בחזרה, ואני לא בטוחה שאני מסוגלת.
מצד אחד אין לי מה להפסיד, מצד שני אני מפחדת. מפחדת מכולם, מעצמי, מטעויות, מהתמודדות.
אוויר.
בא לי לנצח.
להרגיש טוב עם עצמי ולסיים כמו שצריך, כשאני מאושרת, כשטוב לי, כשאני לא לבד.
מה עושים?
ממ.. אם עושים משהו אז צריך לתת הכל. אני מסוגלת? אני.. כן? אני מסוגלת להתמודד עם הפחדים שלי, עם החוסר בטחון המתעתע שמרחיק אותי? אני רוצה להאמין שכן, אבל זה נורא קשה.
לתת הכל.
להאמין בעצמי.
יש מצב שזה אפשרי.
או והכי חשוב זה- לא להתחרט. חיים פעם אחת, חבל לחיות בחרטה. אם עושים טעות אז מתקנים אותה, לא בוכים עלייה.
וזהו.
צריך להפסיק לבכות.
אני צריכה שיהיה לי במה להאמין.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
