האם זה הגיוני לנהוג בחוסר הגיון למרות הידיעה שמדובר בחוסר הגיון?
עכשיו, העניין הוא שפשוט בא לי לפרוק את העצבים שלי, את הכעס שלי ואת הכאב שלי.
העניין הוא שהכאב נורא עמוק. אז זה נורא כואב.
את לא אוהבת אותי אז תשתקי. ולא אכפת לך אז די להגיד את זה.
למה
זה
תמיד
ככה?
יש מין מעגל מפגר כזה של "רע לי אם אני לא אומרת כלום, אז אולי כדיי להגיד, אבל ם אני אגיד אז זה לא יבוא מהלב ואז זה יהיה לי רע שוב". אז מה לעשות?
אני לא בטוחה שאני מסוגלת להתמודד עם הצד שבחרתי במעגל כרגע כי אני חלשה מדי בשביל זה.
עדיף להיות מושפלת, כנראה.
חבל שיש לי כבוד עצמי, אם לא היה אז זה היה יותר קל.
חבל שהכל דפוק.
חבל שאי אפשר לצעוק על אנשים ושזה באמת ישנה משהו.
חבל על הכל, תכלס.
ממש חבל לי ואני תמיד נדפקת. למה תמיד אני?
למה אני תמיד נאיבית בקטע הזה?
למה רק אני לא מחפשת לי לאן ללכת וכן נשארת נאמנה לאנשים שאכפת לי מהם? לה אנינדפקת כי אני עושה את מה שנכון?
אוף. נראה שהעולם באמת לא צודק. חבל, דווקא היו לי ציפיות ממנו.
פעם.
בא לי שיפסיק ודי.
בא לי שיהיה בסדר וזהו, אוף למה?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
