פילוסופיה בשקל

אני משווה את עצמי למכונית, מכונית זקוקה לדלק ואני זקוקה לחיזוקים..

אין דלק לא נוסעים כנ" ל לגבי.

אני חייבת את זה.. אני חייבת שיגידו לי שאני טובה, שאני יפה, שאני חכמה, שהתלבשתי יפה, שכתבתי משהו יפה.. ואם זה לא קורה לי ולא אומרים לי ולא מחמיאים לי אני מרגישה קטנה, אני מרגישה אפס, אני מתחילה לנתח, להנדס דברים, למה? מי? מה לא היה בסדר? מה היה אפשר לשנות? משגעת את עצמי...

הבטחון העצמי שלי פשוט בקנטים... אני כל כך לא מאמינה בעצמי..  

והמחמאות האלה שבאות מדי פעם עוזרות לי להרים את הראש מעל המים לנשום קצת אוויר אפילו אם זה לכמה שעות , ימים אני עדיין מרוצה, אבל אז שוב קורה משהו שגורם לי להרגיש קטנה, טעות מיזערית שעשיתי, יום שהרגשתי לא יפה שהשער לא התסדר משהו קטן, לא עניין של חיים ומוות, ואני שוב מרגישה שאני טועה ואני שוב נכנסת לסרטים ואני שוב צוללת או יותר נכון טובעת בתוך המים הפרטיים שלי, המים האלה שלמרות כל הנסיונות ללמוד לשחות ולהתגבר על החוסר הבטחון המזעזע הזה ממשיכים להתעקש להטביע אותי...

כן, אני כל הזמן מרגישה שאני נוסעת בלי דלק, בלי בטחון בלי אמונה, נמאס לי מזה, אני כל כך רוצה לשנות, רוצה להיות מישהי אחרת, רוצה להאמין, רוצה ללמוד לשחות כבר.

לא רוצה שיהיה לי אכפת ממה שחושבים, לא רוצה להיות נתונה לדעתם של אחרים, לא רוצה את זה, למה פאקינג כל כך אכפת לי?? למה אני חושבת על כל דבר ומתנחת כל מילה שאני מוציאה מהפה??? למה?? אז אני אטעה! כולם טועים... למה רק אצלי זה עניין כזה רציני, להמ אני לוקחת כלדבר בכזאת רצינות, נמאס לי להיות חסרת ביצים, זה הורס לי הכל, משפחה, חברים, אהבה, צבא, לימודים הכל..

ללא ספק עלי נאמר אין הביישן למד..