פילוסופיה בשקל

השתפנתי, זה היה ברור לא??

נתתי ליצרים שלי להשתלט עלי, לעמוד מול העקרונות ולאכול אותם בלי מלח!!

מצ אחד אני יודעת שזאת טעות, שזה לא הדבר הנכון לעשות, אני מרגישה את השינוי ביחסים, לפעמים אני אומרת או לא אומרת דברים כי זה חלק מהמשחק, חלק מלגרום לו לרצות, חלק מלגרום לו להיות מסקורן, מבולבל..

אני לא אוהבת להיות איתו ככה, אני אוהבת להיות איתו אמיתית, להשתטות, לחלוק, לספר, לצחוק.. לא אוהבת לשקול מילים ומעשים!!!

ומצד שני אני אוהבת את זה, אני נהנת, הרבה זמן לא שיחקתי משחקים, הרבה זמן לא הרגשתי משהו, הרבה זמן לא הייתי עם מישהו...

אני לא יודעת אם אני ככה איתו רק כי אני רוצה מישהו להיות איתו ככה.. אני לא רוצה לפגוע בו..

אני יודעת שנפגע, אחד מאיתנו לפחות, זה יתעצם, זה יגדל, כולם יגלו, זה יהיה רע.. והידידות תהרס!!

למרות הסוף הידוע מראש אני לא מצליחה לגרום לעצמי להפסיק או יותר נכון לא להתחיל, אני לא מצליחה או יותר נכון לא רוצה.. לא יודעת..

אני רק יודעת שבכל הזדמנות שנקרית לי להיות איתו, אני פשוט מתסערת.. ובכלל לא חושבת..

הוא ממלא לי חלל שהיה ריק מזמן, ואני ממלא לו חלל שעדיין יש בו שאריות שלה...

זה זמין, זה נוח, ואני נהנת.

אני יודעת שהוא מרגיש אלי, שאכפת לו, שאני לא סתם, שהכל אמיתי...

אז מה אני עושה מכאן? ממשיכה?