פילוסופיה בשקל

הכרנו בצבא, לו הייתה חברה ואני הייתי פרודה טרייה.

במשך שנה, שנה וקצת היינו ידידים, ידידים מהזן הנדיר, אף פעם לא האמנתי באהבה אפלטונית, אבל בגללו ובגלל עוד שניים התחלתי להאמין.

הכל ידעתי עליו, והכל הוא ידע עלי, לא האמנתי שיכול להיות קשר כזה בין גבר לאישה מבלי טיפת משיכה, תשוקה. (בנינו הוא לא הטעם שלי)

במהלך המלחמה נתקענו במקום מסויים, אני והוא, מבודדים מכולם, לא היה לנו איפה לישון אז מצאנו את עצמינו באותה מיטה, אז הרגשתי שהוא נמשך אלי, החיבוקים, הנשימות על העורף שלי, הנשיקות החטופות בגב, אני מהצד שלי לא הרגשתי כלום.

הוא בנתיים היה איתה ואני הייתי לבד.

לאחר המקרה הזה הכל המשיך כרגיל, אנחנו עדיין ידידים, עדיין מסתלבטים אחד על השני ועדיין הכי אוהבים אחד את השני.

לפני שיצאתי לחופשת מיוחדת מהצבא למשך חודש זה קרה שוב, אבל הפעם זה היה קצת שונה, הפעם אני הייתי זאת שקצת לחצה, האמת אפילו ניסיתי לנשק אותו והוא זז, אז ועדיין אני לא מבינה מאיפה זה בא לי, בכלל לא נמשכתי אליו, אולי סתם הייתי מיוחמת וחרמנית ולא יכלתי לסבול את הסירוב.

חזרתי מחו"ל.

וזה שוב קרה. שוב הוא סירב. והאגו שלי שוב היה פגוע.

ואז ירדתי מזה, הבנתי שזה היה רק אתגר בשבילי ושעל מנת שהידידות הנפלאה שיש לנו לא תהרס כדאי שזה לא יקרה שוב.

וכך זה היה למשך חודשיים בערך.

ואז הוא נפרד ממנה.

ואני הייתי שם לתמוך, (כבר שכחתי מכל מה שהיה, זה בכלל לא הידד הראשי בשום צורה.)

 ואז התקרבנו, יותר מבחינה רגשית, כל מה שהוא היה רגיל לספר לה הוא התחיל לספר לי (את הרוב הגדול הייתי יודעת בכל זאת אבל כן הייתה עליית מדרגה) התחלנו לבלות  המון בבסיס ביחד.

ואז מצאתי את עצמי איתו, בחדר, מנמנמת, מתנשקת.

ומשם זה התחיל ונמשך ככה במשך חודשיים.

היינו מתנשקים אפילו התחלנו לשכב. (כתבתי רק על הפעם הראשונה שהייתה קצת מאכזבת, ת'כלס היו רק 4!) 

והכל היה נפלא..

לא הפכנו ליזיזים, זה היה מעבר לזה. הוא תמיד הקשיב לי ותמיד היה אכפת לו, תמיד תמך בי (עברתי תקופה די קשה במהלך החודשיים)

ייכלנו לצחוק על הכל, ממש נהנו ביחד, הסקס והמגע היה רק תוספת נחמדה.

לאט לאט גם דיברנו על זה שלא נעשה כלום עם אחרים.

ואז זה היכה בי.

אולי אני מתחילה להתאהב?

הרי יש לי הכל!!

אנחנו נהנים ביחד, אנחנו צוחקים ביחד, אני יכולה להגיד לו הכל מבלי לחשוש שיבקר אותי, יבחן אותי או יצחק עלי.

אנחנו שוכבים והוא יוצא מגדרו על מנת לפנק אותי, כי אין ספק שאני בחורה קשה בכל הנוגע לסקס.

אנחנו יודעים הכל אחד על השני, מקבלים את הרוב.

אפילו התחלנו להתחייב.

אפילו היו לנו דברים מיוחדיפ שהם רק שלנו.

אז?

למה בעצם אנחנו לא ביחד?

מה ההבדל בין מה שיש לבין התווית חברים.

פחדתי שאני אפגע. אם נמשיך ככה.

אז עשיתי לו שיחה. לפני השיחה באו רמזים עבים כמו פיל אבל מה לעשות שגברים הם גברים ורמזים זה דבר שגברים לא מבינים!!!

פשוט יצאתי בהצהרה:

אני רוצה להיות איתך, אתה רוצה או לא?

אמרתי לו עזוב אותך לא מתאימים, עזוב אותך קצת רבים..

ת'כלס אנחנו נהנים ביחד, אוהבים להיות ביחד.

אז למה לא?

התשובה שהוא ענה לי הייתה לי מובנת לגמרי.

הוא אמר לי "תקשיבי מאי אני לא מוכן, את הרבה בשבילי, אני מרגיש אליך, אני אוהב אותך, אני אוהב להיות איתך, היה לי מאוד כיף להכיר גם את הצד האחר שלך, אבל אני לא יכול. יצאתי מקשר של שנתיים וכמו שאת אמרת לי שנפרדתי ממנה, אני פשוט צריך להיות לבד, בלי אף אחת לסמוך עליה, להכיר את עצמי טוב יותר (למה לעזעזאל אמרתי לו את זה, אם רק ייכלתי לנבא מה יקרה !!) להנות קצת. אני פשוט לא יכול, גם ככה הרגשתי שאם מה שהיה הייתי קצת מחוייב.

בין לבין הוא אמר גם שאני יותר מדי משחקת משחקים בשבילו ולפעמים בגלל זה הוא פוחד להיות אמיתי איתי, אבל דפקתי לו הרצאה בנושא ואני באמת מאמינה שהוא כבר לא חושב ככה.

אופטימי, בשבילך.. :