קראתי פעם באיזשהו מקום שאם רוצים להצחיק את אלוהים צריך לספר לו התוכניות שלנו לעתיד.
נכון לאיך שהמצב שלי נראה עכשיו, אני בטוחה שהוא יושב לו שם למעלה ונחנק מרוב צחוק.
אני רוצה חבר!
אמרתי לו את זה אינסוף פעמים, אבל הוא מתעקש, מתעקש לשלוח לי רק זבובים, צפרדעים, וסוגים שונים של מצורעים.
מדי פעם הוא נחמד אלי קצת ושולח לי גברבר חמוד אבל אז הוא דואג לגרום לי לצאת מפגרת, משעממת, סתומה או כל דבר אחר (נורא) שתבחרו.
השאלה היחידה שעולה לי היא:
האם הוא באמת אשם בזה שאני מתבזה?
ככל שקל הרבה יותר להאשים אותו אני יודעת שהאשמה היא בי!
ומכאן עולה שאלה נוספת:
למה?
למרות שאני מאמינה שאין הנחתום מעיד על עיסתו, אינני יכולה להמנע עכשיו מלהשמע כמו פרסומת עצמית.
אני בחורה טובה, ממשפחה טובה, לא מעשנת, יש לי אופי די טוב, אני מתחשבת, אוהבת לעזור, רגישה, חמודה, אסרטיבית, סקסית, יש לי גוף טוב, אני נראית טוב, יש לי חוש הומור, אני שנונה, אני צינית, אני אינטליגנטית, אוהבת לטייל, אוהבת לצאת, לשתות, ספונטנית.. וכו'.
ככה אני נראית בעיני אלה שלא מעניינים אותי.
למרות שאני מאמינה שאין הנתחום מעיד על עיסתו, אינני יכולה להמנע עכשיו מלהשמע כמו םרסומת עצמית.
ביישנית, שקטה, חסרת בטחון, משעממת, לא מעניינת, לא מועילה ולא מזיקה, שלומפרית, לא מצחיקה, נראית סבבה, כנועה, וותרנית.
ככה אני נראית בעיני אלה שמעניינים אותי.
ועכשיו אני חוזרת לשאלה שלמעלה, למה??
למה, זה לא יכול להיות הפוך? הרי התכונות האלו נטועות בי, הן קיימות בתוכי, אני לא אמורה להמציא את עצמי מחדש? למה אני לא נותנת להם לצאת? למה כל הגברים הפחות נחמדים או יותר נכון הפחות מתאימים לי הרבה פעמים מוקסמים ממני, יוצאים עם טעם של עוד ולעומתם אלה שבאמת אכפת לי מהם די מצפצפים?!
למה אני לא יכולה להיות האני האמיתי, למה כשמשהו/מישהו ממש חשוב לי אני מסתגרת בתוך הקונכיה שלי ורק מדי פעם מציצה לא באמת נותנת לאף אחד להתקרב, יש לי מה להציע, למה דווקא שזה חשוב לי אני לא נותנת לאף אחד לראות, וכשלא חשוב לי אני יוצאת בקולי קולות, בבטחון, באסרטיביות, בשנינות.
זה פשוט עובד ביחס הפוך!
למה דווקא כשאני הכי מעוניינת אני הכי משעממת?!
*הקטע נכתב בצורה הומריסטית, אין לו שום רצון וכוונה לצחוק או לזלזל באלוהים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
