פילוסופיה בשקל

סוף סוף היה לי סופ"ש שלא היה כולו בטלה, רק עכשיו הבנתי כמה אני שונאת להתבטל וכמה אני שונאת את המצב הזה שאני נמצאת בו עכשיו.

א' הגיע אלי לשישי - שבת. הלכנו למסעדה עם המשפחה שלי ואז במקום לצאת החלטנו לשבת בבית ולראות סרט, כמובן שאת הסרט לא ראינו כי היינו עסוקים במצוות כאלו ואחרות ולאחר מילוי רצונו של האל אני פרשתי לישון, אין ספק שאני ממלא את תפקיד הגבר מבין שנינו אני מתעייפת תמיד ואילו הוא רוצה תמיד עוד.

ממש נהנתי לישון איתו במיטה נורמלית ולא להצתופף במיטה צבאית, סוף סוף היה לי מקום לזוז ולא קמתי עם צוואר תפוס, כל הלילה הוא ניסה לחרמן אותי.. ישנו עד מאוחר ואז בבוקר (צהריים) שוב התבטלנו ושוב ראינו סרט.. ואז הוא הלך..

ואז במקום לחזור ולהתבטל עליתי על האוטו ונסעתי  לחברה שלי מהבסיס שגרה באיזה מושב נידח בצפון, בליתי גם איתה בנעימים ואפילו נשארתי לישון כי היה כבר מאוחר ולא רציתי לנהוג דרך כזאת ארוכה הביתה..

יום ראשון נסעתי ישירות מהחברה לחיפה, היה לי תור לאיזה מרכז יופי ומשם נסעתי לגרנד קניון, שמחה ומאושרת עם 474 שקל פחות בכיס ממה שהיה לי חזרתי הביתה..

ובעודי נכנסת הביתה ומטעינה את הטלפון שהיה כבוי בשעות האחרונות אני מקבלת הודעה קולית מהמפקד זה הלך ככה:

מ' (יענו מפקד, אדיר לא? :-)): תקשיבי אני צריך תשובות כדי שאני אוכל להזיז עניינים. 1. קצונת מנהלה, קבע שנה ו8 2. קצונת מודיעין בקריה, קבע 3 שנים ו3. (האפשרות הטובה ביותר) קצונת מוידיעין באיזה טייסת, קבע שנה ו8. אז מה את אומרת? תשובות עד יום שלישי.

מאי: אה.. ממ תודה, אני לא יודעת מה להגיד, אני מעריכה, תודה, לא יודעת, אני מבולבלת, ממ שוב תודה.

מ': טוב, תחשבי על זה תתייעצי ותודיעי לי.

מאי: טוב, ושוב תודה.

ואז אני נכנסת לאקסטזה, מתסובבת מצד אחד של הבית לצד השני, זה כל מה שאי פעם רציתי קצונת מודיעין ועם פחות מ3 שנים קבע.. וואוו, להיות בטייסת להיות כל היום עם טייסים, בטח אני אמצא לי איזה חבר טייס בשם יוגב או רגב.

אני אשכיל, אני אלמד, אני אתנסה, אני אהיה אחראית יותר, החלטתית יותר, בוגרת יותר, הבטחון שלי יעלה שחקים, לא כל יום בעירי הקטנה ישנה קצינה ועוד במודיעין.

אני יודעת שזה ייתן לי המון, ובכלל לא הזכרתי את הכסף שהוא די מכובד.

אבל שנה ו8 חודשיים קבע. לצאת לקצונה 4 חודשיים לפני השחרור שלי? השתגעתי? אבל מצד שני, מה כבר מחכה לי בחוץ? מה אני אקרע תתחת במלצרות עכשיו? אהיה מתדלקת, כל החברים שלי ייהו עדיין בצבא, מה אני אעשה?

אני מתקשרת לא' מקבלת ממנו את האישור ותמיכה מתקשרת לק' היא בכלל דוחפת אותי קדימה, ס' חושבת שזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי וב' אומר שככה נעשה את הטיול ביחד. נ' אין לה כל כך דעה א' ונ' אומרים שזה כסף טוב ושאני אלך על זה. המשפחה המורחבת תומכת אבל אמאבא לא, ממש לא, וזה הכי כואב, הם חושבים שזה בזבוז של זמן.. וממש נגד ההחלטה, כואב לי שאין לי את התמיכה שלהם, בעיקר של אבא, אני כל כך רוצה שיהיה גאה בי ויהיה שמח בשבילי ואני מרגישה שאני מאכזבת אותו, אבל איך אני יכולה שלא? אני לא יכולה לבנות את החיים שלי לפי איך שהוא תכנן לי אותם! אני ממש מצטערת שההחלטות שלנו לא חופפות ובסופו של דבר זאת ההחלטה שלי!

90% מהאנשים תומכים, כולם מאמינים בי, חושבים שאני אהיה קצינה למופת, שבאמת לא באתי לידי ביטוי בצבא, זה מחמם לי את הלב שאנשים מאמינים בי.

אני מרגישה שאני חייבת את זה לעצמי, שיהיה לי גביע אחד בארון, משהו להתגאות בו.

אני הולכת על זה.

אני מקווה שאני לא אתחרט.  

יוצאת לבסיס לעוד שבועיים, תשעה ימים ליתר דיוק, אולי זה הסבב האחרון שלי. עצוב.

אחד המשפטים הכי חכמים שאמרו לי פעם הוא: שמכל דבר, מכל אחד ומכל חוויה אנחנו יכולים ללמוד, בכל מעשה שאנחנו עושים בחיים וכל אדם שאנחנו פוגשים אנחנו צריכים לשאוף ללמוד ולהכיר משהו חדש. שום פגישה ושום חויה היא לא סתם אם הפקנו ממנה לקח!

אני לוקחת את זה איתי.

שבוע טוב.