פילוסופיה בשקל

זה אחד מאותם רגעים שאני מעולם לא אשכח...

אני, ילדה בת 20 מסתובבת לי לבדי על גדות נהר התמזה בלונדון, הולכת מבלי לדעת לאן, צופה על הביג בן, כל הנהר המדהים ולא מספיקה לבכות.

אני מרגישה את הקור בפני, באוזניי, באצבעותיי. פתאום אני מרגישה כמה אני קטנה וכמה העולם גדול. אני בקושי נק' על המפה. אני יושבת על הגשר ומסתכלת על אחד המקומות היפים ביותר שקיימים בעולם, אחד המקומות העשירים ביותר בהיסטוריה ואני כאן לבדי, בחושך, בקור. בוכה. ולמה בוכה? כי רע לי.. כי העולם שלי כל כך מסובך ומבולבל, כי יש לי הכל אך יחד עם זאת אין לי כלום. כי אני לבד אבל בעצם עם כולם. כי מרגיש לי שאף אחד לא באמת אוהב אותי למרות שכולם מתים עליי.

ואולי הבסיס לבעיה הוא שאני רוצה לכבוש את העולם אך מפחדת לצאת לקרב.

אני, אי שם, בלונדון הרחוקה, מטיילת לי לבדי על גדות הנהר, בעייני תמונת נוף מדהימה ואני בוכה..!