פילוסופיה בשקל

אני מסטולה, משתייה, מכאב, מדמעות מכל דבר אפשרי בערך..

כל כך מאוכזבת..

כל כך פגועה..

האמת שאני לא יודעת אם בכלל יש לי סיבה..

בעצם, ברור שיש לי סיבה..

היא כל כך איכזבה, כל כך פגעה.

אני תמיד תמיד הייתי שם בשבילה, תמיד חשבתי עליה, תמיד סוג של פחדתי ממנה, תמיד התחשבתי..

כמה דברים הפסדתי בגללה, כמה ימי שישי נשארתי בבית..

כמה דמעות זלגו עליה..

החדר מסתובב לי והאותיות על המקלדת די זזות לי.

אני לא יודעת מה אני בדיוק רוצה להגיד או למי אני רוצה להגיד, אני רק רוצה לפרוק. רוצה להגיד לכאב הזה שלום, שילך, שיעזוב.. לא רוצה אותו עוד.. נמאס לי להתאכזב, נמאס לי לכאוב.. אני רוצה נחת, רוצה להנות..

אבל אני לא יכולה, לפחות לא איתה.. 

אני לא יודעת, אולי המשקעים כבדים מדי, אולי כבר מאוחר מדי?

יכול להיות שבאמת מאוחר מדי?

אני כועסת עליה כל כך והיא אומרת שאכפת לה אבל עושה רושם שלא..

יש לה את החיים שלה, היא המשיכה הלאה, למדה להסתדר בלעדיי ועכשיו גם שאני כאן היא ממשיכה בשלה..

וזה כואב..

כואב להיות מס' שתיים.

אני לא בחורה שראויה להיות מס' שתיים.. אני שונאת להיות מס' שתיים.. במיוחד לאור העובדה שהיא תמיד הייתה אצלי מס' אחת גם לרוב שלא הגיע לה..

חברים יש רק באגד כמו אז בפרסומת זה הדבר היחיד שיש לי להגיד!!

רק באגד..

התאכזבתי, נפגעתי.. ואלו הן מסקנותיי...

חוץ מזה יש לי עוד בעיה..

היא נדלקה על בחור מסויים, בחור שיש לי סוג של עבר איתו.. אף פעם לא באמת היה בנינו משהו אבל מס' פעמים כמעט היה.. הוא רצה ואז אני רצתי ואז הוא רצה ואיכשהו זה אף פעם לא הסתדר.. 

ופתאום היא דלוקה עליו.. ואני צריכה לוותר.. אבל לא בא לי לוותר, גם לי בא עליו.. אולי פחות ממנה אבל עדיין בא לי עליו!

ואני מריגשה לא נעים לזרום איתו בגללה, למרות שאני הייתי הראשונה, והיא בכלל לא מזיז לה.. כאילו היא ידעה על מה שהיה אבל אולי לא באמת חשבה שזה יפריע לי.. חבל שהיא לא שאלה.. אני חושבת שמגיע לי שהיא הייתה שואלת לא?

ושוב, הראש מסתובב, הלב כואב..

רוצה שהחודש הקרוב ייגמר..

רוצה להיות בתאילנד,

רוצה להתחיל הכל מחדש..

חברים חדשים

עיר חדשה..

התחלה חדשה..

הולכת לישון עם דמעות..

מעניין מה יהיה מחר..

מעניין אם היא תתקשר, אני בטוח לא אתקשר..