פילוסופיה בשקל

כל פעם שאנחנו נפגשים אנחנו מנהלים בדיוק את אותה השיחה..

הדבר היחיד שמתשנה זה המיקום והתאריך בלוח השנה.

תמיד שאני מגיעה אנחנו נמנעים מלדבר על הנושא, כל צד מפחד לעשות את הצד הראשון ואז כשהוא סוף סוף עולה הנושא אנחנו נכנסים למין מערבולת כזאת, כל אחד אומר את שעל ליבו ובכלל לא מקשיב..

תמיד אותם דברים נאמרים.. תמיד אותם נימוקים, תמיד אותן הצעות.

ומה קורה בסוף?

שוב בלבול, ושוב אני לא יודעת מה לעשות..

כשאני שם, אני בטוחה ששם המקום שלי וכשאני כאן אני בטוחה שכאן המקום שלי..

לכל מקום יש יתרונות ולכל מקום יש חסרונות..

אבל לפעמים מרגיש לי שאני קצת עיוורת שאני לא באמת רואה מול מה אני עומדת..

יש לי כל כך הרבה כאן, יש לי אותם, שיתמכו בי ויתנו לי כל מה שאני רוצה, יש לי בית מדהים, יש לי אפשרות ללמוד בבית ספר מעולה, והכי חשוב זה שיש לי אפשרות להתקדם הרבה יותר מהר, יש כאן מי שיעזור לי שיתמוך בי נפשית ופינססית.. שם ההתקדמות שלי תהיה הרבה יותר קשה, אני אצטרך להוכיח את עצמי פעם אחרי פעם אחרי פעם וכל זה יקח לי המון זמן.. הרי אני יודעת שבעולם הזה בלי קשרים אתה לא באמת שווה הרבה, וכאן יש לי המון ושם כלום!!

ומה בעצם יש לי שם? חברים? מזמן כבר הבנתי שחברים אפשר למצוא בכל מקום.. מכרים? גם את זה אפשר למצוא בכל מקום.. שפה? את השפה אני כבר אלמד כמו שצריך.. תרבות?  מנטליות? תוכניות טלוויזיה? זיכרונות?

זה די מתגמד לעומת מה שיש כאן..

ועדיין..

משהו עוצר אותי.

משהו מונע ממני לעשות את הצעד הזה.

אין לי מושג מה או למה..

אני פשוט לא מסוגלת להגיד לעצמי: "אוקיי את עוברת"

זה פשוט גדול עלי..

אני מפחדת..

זהו..

כנראה שאני פשוט מפחדת..

והעולם לא שייך לפחדנים..

אבל עדיין אני מרגישה שאני משאירה כל כך הרבה מאחוריי.. כל מה שאני ישאר שם בעצם! פה זה להתחיל הכל מאפס מבחינת חברים, שפה, סביבה..

ואני לא יודעת אם אני רוצה את זה.. 

אני רוצה לחסוך לעצמי את כאב הלב הזה.. לא רוצה להתמודד עם זה לבד, אולי אם היה לי פרטנר, מישהו לחלוק איתו, אולי אז לא הייתי מפחדת, אבל כאן, במצב הזה, כשאני לבד.. אין לי לא את האומץ ולא את הרצון..

אני צריכה שמישהו יבין את המצב שלי בדיוק כמו שאני מבינה אותו ויגיד לי מה הוא היה עושה.. אבל אין אף אחד כזה.. אף אחד לא באמת מבין את המצב שאני נמצאת, אף אחד לא רואה את כל הצדדים כמו שאני רואה אותם..

מצד אחד יש את אבא עם כל ניסיון החיים שלו שהוכיח את עצמו יותר מפעם אחת ומצד שני יש את כל החברים עם החוסר ניסיון שלנם אבל עם החשיבה המודרנית יותר..!

וכל אחד אומר משהו אחר וכל אחד היה פועל בצורה אחרת וכל אחד מביא נימוקים משכנעים..

ואני זאת בסוף שנשארת עם כל דברי החוכמה, עם כל הרעיונות, עם כל הנימוקים, עם כל ההצעות.. ובעיקר עם כל הבלבול..

אז אני אמשיך לי להיות מבולבלת ואמשיך לדחות את ההחלטה..

אולי מתישהו אני אחליט ועוד אהיה שלמה עם זה..

למרות שאז שוב תבוא שיחה מאיזה גורם ושוב תהפוך את הקערה על פיה

אם רק היה איזה מקום טוב באמצע..שהכל יהיה במקום אחד..

משהו קטן וטוב #1 - אין כמו אבא ואמא.. ומשפחה בכלל..