פילוסופיה בשקל

אין הר שאני לא אטפס,

אין נהר שאני לא אחצה,

אין יעד שאני לא אכבוש,

אין שיא שאני לא אשבור,

אין סיכון שאני לא אקח..

אני אף פעם לא אתבטל,

אני אף פעם לא אגיד שאין מה לעשות,

אני אף פעם לא אתייאש,

ואני אף פעם לא אוותר.

אני אצליח!!

ואני אוכיח לכולם שהכל אפשרי!! 

הכרנו בצבא, לו הייתה חברה ואני הייתי פרודה טרייה.

במשך שנה, שנה וקצת היינו ידידים, ידידים מהזן הנדיר, אף פעם לא האמנתי באהבה אפלטונית, אבל בגללו ובגלל עוד שניים התחלתי להאמין.

הכל ידעתי עליו, והכל הוא ידע עלי, לא האמנתי שיכול להיות קשר כזה בין גבר לאישה מבלי טיפת משיכה, תשוקה. (בנינו הוא לא הטעם שלי)

במהלך המלחמה נתקענו במקום מסויים, אני והוא, מבודדים מכולם, לא היה לנו איפה לישון אז מצאנו את עצמינו באותה מיטה, אז הרגשתי שהוא נמשך אלי, החיבוקים, הנשימות על העורף שלי, הנשיקות החטופות בגב, אני מהצד שלי לא הרגשתי כלום.

הוא בנתיים היה איתה ואני הייתי לבד.

לאחר המקרה הזה הכל המשיך כרגיל, אנחנו עדיין ידידים, עדיין מסתלבטים אחד על השני ועדיין הכי אוהבים אחד את השני.

לפני שיצאתי לחופשת מיוחדת מהצבא למשך חודש זה קרה שוב, אבל הפעם זה היה קצת שונה, הפעם אני הייתי זאת שקצת לחצה, האמת אפילו ניסיתי לנשק אותו והוא זז, אז ועדיין אני לא מבינה מאיפה זה בא לי, בכלל לא נמשכתי אליו, אולי סתם הייתי מיוחמת וחרמנית ולא יכלתי לסבול את הסירוב.

חזרתי מחו"ל.

וזה שוב קרה. שוב הוא סירב. והאגו שלי שוב היה פגוע.

ואז ירדתי מזה, הבנתי שזה היה רק אתגר בשבילי ושעל מנת שהידידות הנפלאה שיש לנו לא תהרס כדאי שזה לא יקרה שוב.

וכך זה היה למשך חודשיים בערך.

ואז הוא נפרד ממנה.

ואני הייתי שם לתמוך, (כבר שכחתי מכל מה שהיה, זה בכלל לא הידד הראשי בשום צורה.)

 ואז התקרבנו, יותר מבחינה רגשית, כל מה שהוא היה רגיל לספר לה הוא התחיל לספר לי (את הרוב הגדול הייתי יודעת בכל זאת אבל כן הייתה עליית מדרגה) התחלנו לבלות  המון בבסיס ביחד.

ואז מצאתי את עצמי איתו, בחדר, מנמנמת, מתנשקת.

ומשם זה התחיל ונמשך ככה במשך חודשיים.

היינו מתנשקים אפילו התחלנו לשכב. (כתבתי רק על הפעם הראשונה שהייתה קצת מאכזבת, ת'כלס היו רק 4!) 

והכל היה נפלא..

לא הפכנו ליזיזים, זה היה מעבר לזה. הוא תמיד הקשיב לי ותמיד היה אכפת לו, תמיד תמך בי (עברתי תקופה די קשה במהלך החודשיים)

ייכלנו לצחוק על הכל, ממש נהנו ביחד, הסקס והמגע היה רק תוספת נחמדה.

לאט לאט גם דיברנו על זה שלא נעשה כלום עם אחרים.

ואז זה היכה בי.

אולי אני מתחילה להתאהב?

הרי יש לי הכל!!

אנחנו נהנים ביחד, אנחנו צוחקים ביחד, אני יכולה להגיד לו הכל מבלי לחשוש שיבקר אותי, יבחן אותי או יצחק עלי.

אנחנו שוכבים והוא יוצא מגדרו על מנת לפנק אותי, כי אין ספק שאני בחורה קשה בכל הנוגע לסקס.

אנחנו יודעים הכל אחד על השני, מקבלים את הרוב.

אפילו התחלנו להתחייב.

אפילו היו לנו דברים מיוחדיפ שהם רק שלנו.

אז?

למה בעצם אנחנו לא ביחד?

מה ההבדל בין מה שיש לבין התווית חברים.

פחדתי שאני אפגע. אם נמשיך ככה.

אז עשיתי לו שיחה. לפני השיחה באו רמזים עבים כמו פיל אבל מה לעשות שגברים הם גברים ורמזים זה דבר שגברים לא מבינים!!!

פשוט יצאתי בהצהרה:

אני רוצה להיות איתך, אתה רוצה או לא?

אמרתי לו עזוב אותך לא מתאימים, עזוב אותך קצת רבים..

ת'כלס אנחנו נהנים ביחד, אוהבים להיות ביחד.

אז למה לא?

התשובה שהוא ענה לי הייתה לי מובנת לגמרי.

הוא אמר לי "תקשיבי מאי אני לא מוכן, את הרבה בשבילי, אני מרגיש אליך, אני אוהב אותך, אני אוהב להיות איתך, היה לי מאוד כיף להכיר גם את הצד האחר שלך, אבל אני לא יכול. יצאתי מקשר של שנתיים וכמו שאת אמרת לי שנפרדתי ממנה, אני פשוט צריך להיות לבד, בלי אף אחת לסמוך עליה, להכיר את עצמי טוב יותר (למה לעזעזאל אמרתי לו את זה, אם רק ייכלתי לנבא מה יקרה !!) להנות קצת. אני פשוט לא יכול, גם ככה הרגשתי שאם מה שהיה הייתי קצת מחוייב.

בין לבין הוא אמר גם שאני יותר מדי משחקת משחקים בשבילו ולפעמים בגלל זה הוא פוחד להיות אמיתי איתי, אבל דפקתי לו הרצאה בנושא ואני באמת מאמינה שהוא כבר לא חושב ככה.

אופטימי, בשבילך.. :

עשיתי לו סצנה במהלך השבוע..

בדיעבד, על משהו טיפשי.

התווכחנו קצת, ואז הוא זרק את זה:

אני לא חייב לך כלום!

אני לא יכולה לתאר במילים כמה המילים שלו צרמו לי, כמה הם הכאיבו לי. הרגשתי שהוא תוקע לי סכין! לא אומרים דבר כזה, אני יודעת שהוא לא חייב לי כלום, אבל זה מגעיל, להטיח לי את זה ככה בפנים.

הרגשתי טיפשה, מטומטמת, מה אני באה אליו בכלל בטענות?

הוא לא חייב לי כלום.

אנחנו לא חברים. 

ואנחנו אפילו כבר לא ידידים!

אנחנו יזיזים!

הוא יכול לעשות מה שעולה על רוחו ואני מצידי רק לשתוק!

פתאום נפל לי האסימון..

אני לא בחורה כזאת, אני לא יכולה לא לערבב רגש ומין, זה בא לי אוטומטי, ויחד עם זה באות גם הדרישות, הציפיות, זה משהו שאני לא יכולה למנוע.. וכל עוד אנחנו במצב הזה, אני אדרוש, אצפה ואתעצבן מבלי לרצות בכלל.

תפסתי אותו לשיחה ואמרתי לו: "לא עוד! אתה אולי יודע להפריד אני לא!"

סיכמנו שאנחנו מפסיקים, שמהיום אנחנו שוב רק ידידים!!

מצד אחד אפשר לומר שהוקל לי ומצד שני גם קצת התבאסתי.

יום למחרת הוא פנה אלי: " אני לא התכוונתי למה שאמרתי, אני כן חייב לך, וגם לי זה קשה להפריד! אני לא רואה את עצמי עם אף אחת אחרת חוץ ממך!"

שמחתי, שמחתי מאוד!

הרגשתי מנצחת!

הבחור לא מנצל אותי.. ואני חשובה לו לא פחות ממה שהוא חשוב לי...

והוא פאקינג לא יכול בלעדיי!!

השורה התחתונה היא שאני נהנת, אני לא יודעת מה אנחנו, אנחנו קצת מהכל, ואני אוהבת את זה.

למה צריך תוויות?

אני פשוט זורמת!! 

אני יושבת לי מול המחשב בדיוק שניה אחרי שלחצתי על שמור לגבי הפוסט הקודם ופתאום אני מרגישה לחץ מטורף באזור החלציים, כן,כן אני צריכה להשתין, אני לוקחת איתי את העיתון קוסמו או בשמו השני התורה שלי ונכנסת לשירותים, מדפדפת לי בין הדפים ופתאום עיני נלכדות בכתבה שמדברת על יזיזים, אני חושבת לעצמי היי זה בדיוק מתאים לי ומתחילה לקרוא..

אני יכולה לחלק את הכמה ימים האחרונים בחיי לשני חלקים: לפני הכניסה לשירותים ואחריה.

עד שנכנסתי לשירותים וקראתי את הכתבה הייתי בטוחה שזהו, אני והוא הולכים להתחרמן, לשכב ולהנות אחד ממגעו וחיבתו של השני..

אחרי היציאה מהשירותים הבנתי שכנראה זה לא יקרה..

כמובן שמיד התחלתי להריץ לי סרטים בראש לגבי השיחה שאנחנו ככל הנראה ננהל, זה הלך בערך ככה:

אני אגיד: "תקשיב, חשבתי על זה המון ואני באמת מעדיפה שלא נעשה את זה יותר, זה סתם יהרוס, אנחנו סתם נתחיל לראות אחד את השני כאובייקט מיני ולא כידידים והוכחה לזה היא שלפני כמה ימים התקשרת אלי ואמרת לי להשאר לישון בבסיס כי החדר שלי ריק  ואז נוכל לישון ביחד, הרי זה ברור שאם לא היינו בקטע הזה שאנחנו נמצאים בו עכשיו לא היית מתקשר ומבקש שאני אשאר לישון בבסיס כדי שנוכל לדבר!

אני לא רוצה שהמפגשים בנינו יהפכו למפגשים מינים במקום למפגשים של שני אנשים שאוהבים מאוד אחד את השני, אוהבים לצחוק אחד על השני, לריב, לעשות שטויות... מבלי שנרצה אפילו הערך שלנו בעיני השני ילך וירד.

אוף!! אני גם יודעת שמתישהו יתערבבו כאן רגשות, כי אני כן בחורה קנאית ורכושנית ובעיקר בעלת אגו, ואני לא אבין איך זה ייתכן שאתה אוהב להיות איתי, אתה נמשך אלי ובכל זאת אתה לא מראה סימנים שאתה דלוק עלי!! או אפילו אוהב אותי..

בקיצור טוב לא ייצא מזה, ובאמת שקשה לי להגיד את זה ויהיה לי קשה גם לבצע את זה, כי אני פאקינג חרמנית ומה יותר נוח מסקס בבסיס!

אבל אני נאלצת!"

והוא בטח יענה לי שאני משהו מיוחד בשבילו, ורק איתי הוא יכול לראות את עצמו אחריה, וזה נראה לו ומרגיש לו נכון, ושאנחנו פשוט צריכים לזרום ואני לא פרס התנחומים שלו, שהוא מכבד ואוהב אותי ושאני הידידה מס' אחת שלו.

אולי הוא קצת יתקרצץ ולא יוותר או שהוא כן יקבל את גזר הדין!! ת'כלס אני לא יודעת...

אולי אני סתם אבלבל לא בשכל במשך שעה וכשהוא יעשה צעד אפילו קטנטן אני אסתער עליו!!

ל-א  י-ו-ד-ע-ת!  

הייתה לי שיחה עכשיו עם שני חברים שלי בה התלוננתי כתמיד על מר גורלי, התקליט החוזר:

למה? למה רק לי אין חבר? מה רע בי? אני די חכמה, אני ילדה טובה, אני נראית די טוב, לא פרחה, לא מעשנת, שותה מדי פעם, די מאופקת, קצת צינית (אני נשמעת כמו פרסומת עצמית) קצת עוקצנית ומתנהגת קצת כמו מרוקאית למרות שאני 100% אחוז צהובה...

באמת שאני לא מבינה, יש טובות ממני ללא ספק, אך יש גם גרועות ממני!!

ואז עלתה הסוגייה שאני לא יודעת איפה לחפש!!  זה נכון!? אולי...

ופתאום נפל לי האסימון איזה מקום יותר טוב להכיר גברברים חמודים מאשר בחנות בגדים ועוד חנות בגדים לגברים!

ומכאן הכותרת, כמובן שאני מתלעמת מהעובדה שרק עוד שנה קצת פחות אוכל לממש את הפנטזיה מאחר שיש לי עוד פאקניג 11 חודשיים לשרת מה שאומר שכנראה עד אז אני אשאר לי רווקה צעירה וממורמרת..

כואב..