פילוסופיה בשקל

קראתי פעם באיזשהו מקום שאם רוצים להצחיק את אלוהים צריך לספר לו התוכניות שלנו לעתיד.

נכון לאיך שהמצב שלי נראה עכשיו, אני בטוחה שהוא יושב לו שם למעלה ונחנק מרוב צחוק.

אני רוצה חבר!

אמרתי לו את זה אינסוף פעמים, אבל הוא מתעקש, מתעקש לשלוח לי רק זבובים, צפרדעים, וסוגים שונים של מצורעים.

מדי פעם הוא נחמד אלי קצת ושולח לי גברבר חמוד אבל אז הוא דואג לגרום לי לצאת מפגרת, משעממת, סתומה או כל דבר אחר (נורא) שתבחרו.

השאלה היחידה שעולה לי היא:

האם הוא באמת אשם בזה שאני מתבזה?

ככל שקל הרבה יותר להאשים אותו אני יודעת שהאשמה היא בי!

ומכאן עולה שאלה נוספת:

למה?

למרות שאני מאמינה שאין הנחתום מעיד על עיסתו, אינני יכולה להמנע עכשיו מלהשמע כמו פרסומת עצמית.

אני בחורה טובה, ממשפחה טובה, לא מעשנת, יש לי אופי די טוב, אני מתחשבת, אוהבת לעזור, רגישה, חמודה, אסרטיבית, סקסית, יש לי גוף טוב, אני נראית טוב, יש לי חוש הומור, אני שנונה, אני צינית, אני אינטליגנטית, אוהבת לטייל, אוהבת לצאת, לשתות, ספונטנית.. וכו'.

ככה אני נראית בעיני אלה שלא מעניינים אותי. 

למרות שאני מאמינה שאין הנתחום מעיד על עיסתו, אינני יכולה להמנע עכשיו מלהשמע כמו םרסומת עצמית.

ביישנית, שקטה, חסרת בטחון, משעממת, לא מעניינת, לא מועילה ולא מזיקה, שלומפרית, לא מצחיקה, נראית סבבה, כנועה, וותרנית.

ככה אני נראית בעיני אלה שמעניינים אותי. 

ועכשיו אני חוזרת לשאלה שלמעלה, למה??

למה, זה לא יכול להיות הפוך? הרי התכונות האלו נטועות בי, הן קיימות בתוכי, אני לא אמורה להמציא את עצמי מחדש? למה אני לא נותנת להם לצאת? למה כל הגברים הפחות נחמדים או יותר נכון הפחות מתאימים לי הרבה פעמים מוקסמים ממני, יוצאים עם טעם של עוד ולעומתם אלה שבאמת אכפת לי מהם די מצפצפים?!

למה אני לא יכולה להיות האני האמיתי, למה כשמשהו/מישהו ממש חשוב לי אני מסתגרת בתוך הקונכיה שלי ורק מדי פעם מציצה לא באמת נותנת לאף אחד להתקרב, יש לי מה להציע, למה דווקא שזה חשוב לי אני לא נותנת לאף אחד לראות, וכשלא חשוב לי אני יוצאת בקולי קולות, בבטחון, באסרטיביות, בשנינות.

זה פשוט עובד ביחס הפוך!

למה דווקא כשאני הכי מעוניינת אני הכי משעממת?!

*הקטע נכתב בצורה הומריסטית, אין לו שום רצון וכוונה לצחוק או לזלזל באלוהים.

תמיד כשהיו שואלים אותי: "מאי, את חושבת שיש דבר כזה לא מוכן?"
הייתי עונה: "חמודה, הוא מורח אותך, תמשיכי הלאה."
הרי זאת התשובה המתבקשת מבחורה כמוני, צינית, חשדנית ושלא נותנת לאף אחד לעבוד עליה.
 
עכשיו אם היו שואלים אותי: "מאי תגידי טת חושבת שיש דבר כזה לא מוכן?"
הייתי עונה: "תראי, זה תלוי, זה כל מקרה לגופו, יש מצב שהוא לא מוכן."
 
אז מה?
מה נסגר איתי?
האם נפתחו לי העיינים? האם נתתי לחומות שמסביבי ליפול?
או נהייתי תמימה?
 
הסוגייה הזאת של "המוכן/לא מוכן" מטרידה אותי מאוד.
 
מצד אחד אני חושבת שאם מגיע בחור שהוא כל מה שחיפשתי, דמינתי ורציתי, מקסים, מצחיק, יפה (והרשימה עוד ארוכה). זה שבדיוק נפרדתי מחבר שלי או שאמא שלי עברה ניתוח או שהכלב שלי מת לא ישפיע עלי! הרי מצאתי את הבחור המושלם. איך יכול להיות שאני לא אהיה מוכנה בשבילו?
ומצד שני, אולי המוכנות נמצאת בתת מודע שלנו, אולי אין לנו כלל שליטה עליה. אולי דווקא בגלל שהלב לא מוכן מבלי שאנחנו נדע את זה הוא לא מאפשר לנו לראות את כל התכונות הטובות בבן אדם שמולנו ואנחנו בעצם נשארים עיוורים.

הכרנו בצבא, לו הייתה חברה ואני הייתי פרודה טרייה.

במשך שנה, שנה וקצת היינו ידידים, ידידים מהזן הנדיר, אף פעם לא האמנתי באהבה אפלטונית, אבל בגללו ובגלל עוד שניים התחלתי להאמין.

הכל ידעתי עליו, והכל הוא ידע עלי, לא האמנתי שיכול להיות קשר כזה בין גבר לאישה מבלי טיפת משיכה, תשוקה. (בנינו הוא לא הטעם שלי)

במהלך המלחמה נתקענו במקום מסויים, אני והוא, מבודדים מכולם, לא היה לנו איפה לישון אז מצאנו את עצמינו באותה מיטה, אז הרגשתי שהוא נמשך אלי, החיבוקים, הנשימות על העורף שלי, הנשיקות החטופות בגב, אני מהצד שלי לא הרגשתי כלום.

הוא בנתיים היה איתה ואני הייתי לבד.

לאחר המקרה הזה הכל המשיך כרגיל, אנחנו עדיין ידידים, עדיין מסתלבטים אחד על השני ועדיין הכי אוהבים אחד את השני.

לפני שיצאתי לחופשת מיוחדת מהצבא למשך חודש זה קרה שוב, אבל הפעם זה היה קצת שונה, הפעם אני הייתי זאת שקצת לחצה, האמת אפילו ניסיתי לנשק אותו והוא זז, אז ועדיין אני לא מבינה מאיפה זה בא לי, בכלל לא נמשכתי אליו, אולי סתם הייתי מיוחמת וחרמנית ולא יכלתי לסבול את הסירוב.

חזרתי מחו"ל.

וזה שוב קרה. שוב הוא סירב. והאגו שלי שוב היה פגוע.

ואז ירדתי מזה, הבנתי שזה היה רק אתגר בשבילי ושעל מנת שהידידות הנפלאה שיש לנו לא תהרס כדאי שזה לא יקרה שוב.

וכך זה היה למשך חודשיים בערך.

ואז הוא נפרד ממנה.

ואני הייתי שם לתמוך, (כבר שכחתי מכל מה שהיה, זה בכלל לא הידד הראשי בשום צורה.)

 ואז התקרבנו, יותר מבחינה רגשית, כל מה שהוא היה רגיל לספר לה הוא התחיל לספר לי (את הרוב הגדול הייתי יודעת בכל זאת אבל כן הייתה עליית מדרגה) התחלנו לבלות  המון בבסיס ביחד.

ואז מצאתי את עצמי איתו, בחדר, מנמנמת, מתנשקת.

ומשם זה התחיל ונמשך ככה במשך חודשיים.

היינו מתנשקים אפילו התחלנו לשכב. (כתבתי רק על הפעם הראשונה שהייתה קצת מאכזבת, ת'כלס היו רק 4!) 

והכל היה נפלא..

לא הפכנו ליזיזים, זה היה מעבר לזה. הוא תמיד הקשיב לי ותמיד היה אכפת לו, תמיד תמך בי (עברתי תקופה די קשה במהלך החודשיים)

ייכלנו לצחוק על הכל, ממש נהנו ביחד, הסקס והמגע היה רק תוספת נחמדה.

לאט לאט גם דיברנו על זה שלא נעשה כלום עם אחרים.

ואז זה היכה בי.

אולי אני מתחילה להתאהב?

הרי יש לי הכל!!

אנחנו נהנים ביחד, אנחנו צוחקים ביחד, אני יכולה להגיד לו הכל מבלי לחשוש שיבקר אותי, יבחן אותי או יצחק עלי.

אנחנו שוכבים והוא יוצא מגדרו על מנת לפנק אותי, כי אין ספק שאני בחורה קשה בכל הנוגע לסקס.

אנחנו יודעים הכל אחד על השני, מקבלים את הרוב.

אפילו התחלנו להתחייב.

אפילו היו לנו דברים מיוחדיפ שהם רק שלנו.

אז?

למה בעצם אנחנו לא ביחד?

מה ההבדל בין מה שיש לבין התווית חברים.

פחדתי שאני אפגע. אם נמשיך ככה.

אז עשיתי לו שיחה. לפני השיחה באו רמזים עבים כמו פיל אבל מה לעשות שגברים הם גברים ורמזים זה דבר שגברים לא מבינים!!!

פשוט יצאתי בהצהרה:

אני רוצה להיות איתך, אתה רוצה או לא?

אמרתי לו עזוב אותך לא מתאימים, עזוב אותך קצת רבים..

ת'כלס אנחנו נהנים ביחד, אוהבים להיות ביחד.

אז למה לא?

התשובה שהוא ענה לי הייתה לי מובנת לגמרי.

הוא אמר לי "תקשיבי מאי אני לא מוכן, את הרבה בשבילי, אני מרגיש אליך, אני אוהב אותך, אני אוהב להיות איתך, היה לי מאוד כיף להכיר גם את הצד האחר שלך, אבל אני לא יכול. יצאתי מקשר של שנתיים וכמו שאת אמרת לי שנפרדתי ממנה, אני פשוט צריך להיות לבד, בלי אף אחת לסמוך עליה, להכיר את עצמי טוב יותר (למה לעזעזאל אמרתי לו את זה, אם רק ייכלתי לנבא מה יקרה !!) להנות קצת. אני פשוט לא יכול, גם ככה הרגשתי שאם מה שהיה הייתי קצת מחוייב.

בין לבין הוא אמר גם שאני יותר מדי משחקת משחקים בשבילו ולפעמים בגלל זה הוא פוחד להיות אמיתי איתי, אבל דפקתי לו הרצאה בנושא ואני באמת מאמינה שהוא כבר לא חושב ככה.

אופטימי, בשבילך.. :

הפסדת, זה הדבר היחיד שיש לי להגיד לך!

ניסיתי להיות אמיתית, כנה, מתפשרת, תומכת, אוהבת, מלטפת.

אבל זה לא מספיק.

אתה לא מוכן.

יש דבר כזה בכלל לא מוכן?

פעם אמרת לי שכן, אני מאמינה שאתה באמת חושב ככה.

ייכל להיות לנו טוב.

אני פשוט מרגישה שאני חייבת את זה לעצמי. לנו.

אולי זאת שוב התחושה שאני רוצה חבר שמשתלטת עלי, אבל זה לא רק זה, זה קצת מעבר, אם לא היית מיוחדת התחושה לא הייתה משתלטת עלי.

אתה יודע כמה אני ביקורתית וכמה קשה לי.

אם אני מוכנה להיות עם מישהו מול כל העולם זה אומר שזה רציני מבחינתי, שאני באמת רוצה, שאני לא מחפשת את הפאקים ולא מושפעת מהם.

ככה הרגשתי איתך, הרגשתי שלמרות הכל, למרות שאנחנו לא הכי מתאימים ולמרות שאנחנו מרבים לריב ולמרות שאנחנו שונים ובאים מרקעים שונים, הרגשתי שזה נכון, שזה צריך לקרות, שאני ואתה צריכים להיות ביחד!

כי אני אוהבת סיכונים, זה כיף, זה עושה טוב, זה מאתגר וזה כמעט תמיד שווה את זה.

בחיים לא הולכים על בטוח!! (הלוואי והייתי יכולה לחשוב ככה גם על תחומים אחרים בחיי!)

אפגע? או לא אפגע?

אהנה? או לא אהנה?

להמשיך? או להמשיך?

אוהבת? או סתם מבולבלת?

הוא מתאים לי? הוא לא מתאים לי?

הוא אוהב? הוא סתם משחק?

הוא אמיתי? הוא שקרן?

אני פליירית? הוא פלייר? אנחנו פליירים?

זה נכון? זאת טעות?

אני פרנואידית? אני מציאותית?

אני חשדנית? אני עיוורת?

כל כך הרבה שאלות..

תשובות, אין!