פילוסופיה בשקל

אני יושבת לי מול המחשב בדיוק שניה אחרי שלחצתי על שמור לגבי הפוסט הקודם ופתאום אני מרגישה לחץ מטורף באזור החלציים, כן,כן אני צריכה להשתין, אני לוקחת איתי את העיתון קוסמו או בשמו השני התורה שלי ונכנסת לשירותים, מדפדפת לי בין הדפים ופתאום עיני נלכדות בכתבה שמדברת על יזיזים, אני חושבת לעצמי היי זה בדיוק מתאים לי ומתחילה לקרוא..

אני יכולה לחלק את הכמה ימים האחרונים בחיי לשני חלקים: לפני הכניסה לשירותים ואחריה.

עד שנכנסתי לשירותים וקראתי את הכתבה הייתי בטוחה שזהו, אני והוא הולכים להתחרמן, לשכב ולהנות אחד ממגעו וחיבתו של השני..

אחרי היציאה מהשירותים הבנתי שכנראה זה לא יקרה..

כמובן שמיד התחלתי להריץ לי סרטים בראש לגבי השיחה שאנחנו ככל הנראה ננהל, זה הלך בערך ככה:

אני אגיד: "תקשיב, חשבתי על זה המון ואני באמת מעדיפה שלא נעשה את זה יותר, זה סתם יהרוס, אנחנו סתם נתחיל לראות אחד את השני כאובייקט מיני ולא כידידים והוכחה לזה היא שלפני כמה ימים התקשרת אלי ואמרת לי להשאר לישון בבסיס כי החדר שלי ריק  ואז נוכל לישון ביחד, הרי זה ברור שאם לא היינו בקטע הזה שאנחנו נמצאים בו עכשיו לא היית מתקשר ומבקש שאני אשאר לישון בבסיס כדי שנוכל לדבר!

אני לא רוצה שהמפגשים בנינו יהפכו למפגשים מינים במקום למפגשים של שני אנשים שאוהבים מאוד אחד את השני, אוהבים לצחוק אחד על השני, לריב, לעשות שטויות... מבלי שנרצה אפילו הערך שלנו בעיני השני ילך וירד.

אוף!! אני גם יודעת שמתישהו יתערבבו כאן רגשות, כי אני כן בחורה קנאית ורכושנית ובעיקר בעלת אגו, ואני לא אבין איך זה ייתכן שאתה אוהב להיות איתי, אתה נמשך אלי ובכל זאת אתה לא מראה סימנים שאתה דלוק עלי!! או אפילו אוהב אותי..

בקיצור טוב לא ייצא מזה, ובאמת שקשה לי להגיד את זה ויהיה לי קשה גם לבצע את זה, כי אני פאקינג חרמנית ומה יותר נוח מסקס בבסיס!

אבל אני נאלצת!"

והוא בטח יענה לי שאני משהו מיוחד בשבילו, ורק איתי הוא יכול לראות את עצמו אחריה, וזה נראה לו ומרגיש לו נכון, ושאנחנו פשוט צריכים לזרום ואני לא פרס התנחומים שלו, שהוא מכבד ואוהב אותי ושאני הידידה מס' אחת שלו.

אולי הוא קצת יתקרצץ ולא יוותר או שהוא כן יקבל את גזר הדין!! ת'כלס אני לא יודעת...

אולי אני סתם אבלבל לא בשכל במשך שעה וכשהוא יעשה צעד אפילו קטנטן אני אסתער עליו!!

ל-א  י-ו-ד-ע-ת!  

הוא בחור טוב, הוא נראה לא רע, בדיוק כמו שאני אוהבת אשכנזי עם עיינים ירוקות, הוא די גבוה, קצת רזה אבל לא נורא, אני יודעת שהוא יעשה המון בשבילי, הוא תמיד פה להקשיב לי ולעודד אותי לתת לי עצות, לקחת ולאסוף אותי מכל מיני מקומות, להצחיק אותי, לפנק אותי..

אני גם נהנת איתו, אני אוהבת את השיחות איתו, הן מצד אחד ציניות הומוריסטיות וקלילות ומצד שני שיחות עמוקות על כל נושא שבעולם...

אז למה? למה אני מרגישה שאני לא יכולה להיות איתו? גם אז לפני 4 שנים הרגשתי בדיוק אותו דבר..

משהו מבפנים מונע ממני, ואני לא יכולה להצביע על מה זה בדיוק.

אני פשוט לא רוצה!!

אני חושבת שזה בגלל שאני מרגישה שהוא נבלע כשהוא לידי, אני חושבת שיש לו עוד המון לתת אבל הוא מנוע, מתבייש, משום מה רוב השיחות שלנו הן עליי ולא כי אני בן אדם שמרוכז כל כך בעצמו להפך אני ממש אוהבת להקשיב ולעזור, הוא פשוט לא נפתח. הוא גם אמר לי את זה: "כשאני איתך אני שונה, המון דברים קורים לי רק איתך.."

למה? למה רק איתי? מה כל כך מאיים בי?!

אני לא מחפשת בחור שירתע ממני, כי אני ממש לא בחורה מאיימת, אני מחפשת מישהו שיעמוד מולי, שידע שהצרכים שלו חשובים לי לא פחות מהצרכים שלי.. והוא פשוט לא מבין את זה...

או שהוא כן מבין והוא כן פתוח אליי והוא פשוט לא מי שאני חושבת, אולי אין בו דברים שעדיין לא גילתי...

כך או כך, זה פשוט לא זה.. ואני עדיין לא יודעת למה..    

ככה הוא מגדיר אותי, (הוא = הידיד)

אני לא אגזים אם אני אגיד שהוא מכיר אותי הכי טוב מכולם..  הוא פשוט קורא אותי..

הוא אומר לי שאני בחורה שצריכה כל הזמן תשומת לב, שלא יכולה לקבל שמישהו לא רוצה אותה.. שאיתי זה ממש ללכת על ביצים.

ת'כלס הוא צודק, זה נכון, קשה לי עם זה שמישהו לא רוצה אותי ואני כן צריכה תשומת לב.. אבל לא מהסיבות שהוא חושב..

אני לא מהבחורות הנואשות שיעשו הכל כדי שישימו לה אליהן.. אצלי זה נובע מריקנות, מהחוסר בטחון שלי... מהפאק האישי שלי.. מזה שאם מישהו וזה לא משנה אם זה חבר/ה, ידיד/ה, אמאבא לא יתייחסו אלי כמה ימים כי יהיו עסוקים או דברים אחרים יטרידו אותם אני ישר אחשוב שקרה משהו, שהם כועסים עלי, שהם כבר לא אוהבים אותי, שהקשר נהרס..

אני כן צריכה את הצומי הזה, אבל זה רק כי אני פרנואידית, זה רק כי אני צריכה למלא את כל החללים שבי, שת'כלס אני יוצרת!!

החוסר בטחון שלי משפיע על הכל, הוא עושה אותי פרנואידית, משוגעת, משתגעת, מנתחת, לא משתחררת וחדשנית.. זה הכל נובע אחד מהשני!! 

אף פעם לא הגדרתי את עצמי בחורה של ידידים..

כשהייתי יותר קטנה, בחטיבה ובשנה הראשונה של התיכון הייתי די ביישנית ואל היו לי חברים ממין זכר.. אחרי זה שהתבגרתי קצת יותר כלומר בשנתיים האחרונות של התיכון כבר הייתי בחורה של חבר.. ככה שאיפשהו באמצע פספסתי את כל הקטע..

אבל הכל השתנה בצבא, בדיוק נפרדתי מהחבר, והגעתי למקום שמרבית האנשים שם הם גברים ות'כלס לא הייתה לי הרבה ברירה.. זה היה או להשאר לבד, אומללה, ממורמרת, או להתחבר למין השני.. בהתחלה זה היה לי די קשה, מוזר, לדבר עם בנים על בנים אחרים, להתבכיין לידם, להתחבק ככה סתם, לעשות שטויות, להתנהג ב100% חופשיות, לשפוך את הלב.. 

או במשפט אחד היה לי קשה לדמיין שיש לי חברה עם זנבון בין הרגליים...

בסופו של דבר כמה שבהתחלה היה לי קשה ככה אהבתי את זה יותר ויותר, אולי אפילו יותר מהחברות עם בנות, היה שם משהו טהור, אמיתי, ללא קנאות, ללא תחרות.. ידידות בלבד!

מצאתי לי כשלושה ידידים ממש טובים, היינו חבורה מגניבה כזאת, ידענו הכל אחד על השני, מי עשה את מי, מתי, איפה, כמה עשה, אם עשה בכלל, מי רב עם אבא או עם אבא החברה הכלב החתול או אלוהים יודע מה עוד...

לא היו סודות, היה רק שיתוף צחוקים.. וזה היה פשוט נפלא, כאילו מה עוד יכלתי לבקש? חבורה של בנים שאוהבים אותי, נהנים איתי, אכפת להם ממני וגם די חושבים שאני כוסית ועוזרים לבטחון העצמי.. חשבתי שזה ישאר ככה לנצח שיש לי ידידים טובים וזה אמיתי נטול כל רגשות ושנחיה באושר ועושר כל אחד עם החצי שלו.. אבל לא!!

כנראה שאין באמת דבר כזה אהבה אפלטונית.. כי הרי זה באמת קצת מגוחך, אם יש בן אדם מסויים שהכי אוהבים לדבר איתו, להיות איתו, לצחוק איתו אז למה כבר לא להיות איתו? למה להשאר אותו תחת הכותרת ידיד... נכון, יש את הקטע של משיכה אבל אני באמת חושבת שברגע שאתה מכיר את האדם ואוהב את מי שהוא אתה שוכח מאיך שהוא נראה, אתה כבר לא מסתכל עליו בתור יפה או לא יפה אלא בתור מי שהוא.. נכון זה נשמע פלצני אבל זה נכון..

מתוך השלושה היה לי ידיד מועדף, פשוט הייתה לנו כימיה מטורפת, התחברנו ממש מהר ונהיינו מאוד קורבים, את מע' היחסים שלנו היה אפשר לתאר כחתול ועכבר, רבים ומקנטים אחד את השני. פשוט, אי אפשר ביחד ואי אפשר לבד..

הייתה לו חברה במשך המון זמן ואף פעם לא ראיתי אותו כשום דבר אחר כשום אופציה למשהו בעתיד, הוא הכי לא הטעם שלי, והאמת אני חושבת שהוא אפילו אולי קצת מכוער, לא, לא מכוער, אבל פשוט לא יפה, הוא נמוך, יש לו כרס קטנטנה, אם הוא היה עובר ברחוב אני בספק או יותר נכון אני בטוחה שלא הייתי מצפצפת עליו בכלל..

אבל עכשיו זה שונה, אני מכירה אותו, אני מעריכה אותו, אני חושבת שהוא אחד האנשים הנפלאים והטובים בעולם הזה..

ולא אכפת לי מאיך שהוא נראה, הוא כן עושה לי את זה.. הוא כזה פאפי..  

אני לא יודעת איך זה קרה ואני לא בטוחה מתי זה התחיל (נראה לי במלחמה) אבל התחלנו לפלרטט, ישנו כמה פעמים ביחד, בהתחלה עדיין הייתה לו חברה ומצאנו את עצמינו במצב מביך רוצים להתנשק רוצים להתחבק אך משהו מונע מכל אחד מאיתנו, ממנו העובדה שיש לו חברה וממני העובדה שקשה לי להשלים עם עצמי שאני פאקינג נמשכת אליו.. ככה זה היה כמה פעמים, נותנים נשיקות קטנות וחטופות בכל מיני מקומות בגוף אבל לא באמת נסחפים..

לפני שבוע הוא נפרד ממנה, בלי קשר אלי..

ועכשיו היה לו את האוקיי, אפשר שיקרה משהו איתי..

שוב לא רציתי, כי קשה לי עם זה שאני נמשכת עליו, קשה לי להודות בזה שהוא עושה לי את זה.. הוא לא הטעם שלי, בחיים לא הייתי מסתכלת עליו!! 

קשה לי להודות שהוא משהו מיוחד בשבילי..

אבל נכנעתי, נכנעתי לעצמי לחלק הבלתי מודע והלא חושב שלי, ונסחפנו..

התנשקנו, היה די טוב..

בפעם הראשונה לא חשבתי, זרמתי, נהנתי..

בפעם השניה, כבר הייתי יותר סגורה, פחות דומיננטית, נותנת לו להוביל, לא כי אני לא יודעת ואוהבת להיות מובלת אלא כי לא יכלתי לתת לעצמי להשתחרר, להפטר מהמחשבות, להתרכז, להנות..

הרגשתי שזהו זהו, הבועה שלי על החיים באושר ועושר התנצפה, הרסתי את המע' יחסים עם הידיד הכי טוב שלי.. הרי זה לא יחזור להיות מה שהיה.. עכשיו יהיו מעורבים רגשות.. ואלו לא חייבים להיות רגשי אהבה, אבל סוג של רגשות אל יודעת איך להגדיר אותם בכלל..

אני בחורה קנאית, קצת רכושנית..

יכאיב לי, כאילו אני חושבת שיכאיב לי אם תהיה לו עכשיו מישהי, העצות שאני אתן לו כבר לא יהיו כאלה טהורות, יהיו לי אינטרסים

אני לא מניפולטיבית, ככה שאני אני לא אנסה לדפוק לו דברים אבל אני כן חושבת שמשהו בי יבער מבפנים.. וזה יציק לי..

למרות כל מה שאני מרגישה, אני לא חושבת שאני אפסיק, אני לא מסוגלת, אני נהנת, אני זורמת..

אני פשוט אתן לזמן לעשות את שלו.. בתקווה שלא הרסתי לעצמי את אחד הדברים הטובים שהיו לי..

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי מעיינת המון במדור היחסים בווינט..

אני מרגישה הזדהות עם המון כתבות שם.. ממש כאילו הייתי אני זאת שהקיאה את המילים על הדף!

היום נתקלתי בשתי כתבות שגרמו לי לחשוב המון, על ההתנהגות שלי בקרב המין השני, ובכלל על הסיבות להיותי לבד כבר קרוב לשנה..

אז נכון שנה זה לא הרבה, אבל יחסית לבחורה בגילי זה גם לא מעט, כאילו זה פאקינג 5 אחוז מהחיים שלי... זה די הרבה לא??

אז כבר שנה, שאני לבד, ממורמרת,מדוכאת, זקוקה לאהבה כמו שחולה סכרת זקוק לאינסולין שלו.. אני לא קיטשית ולא רומנטית חסרת תקנה אך אני מתגעגעת להודעת לילה טוב למישהו שיגיד שאני מושלמת, שאני הכי יפה בעולם.. מישהו שיגיד גם אם לא בהכרח יתכוון שאני החיים שלו שימות למעני... אויי כמה שאני מתגעגעת..

החברים שלי טוענים תמיד שאני ביקרותית מדי, שאני פוסלת ישר, שאני לא נותנת לבחורים צ'אנס.. אך זה לא נכון וכמו שחברתי לצרה או יותר נכון כותבת הכתבה (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3276252,00.html ) טענה אני פשוט יודעת מה אני רוצה (ראו ערך פוסט קודם!) ואין בזה שום דבר רע, אני לא רוצה להתפשר, ואני גם לא רוצה להפגע, אז אולי אני נראית קשוחה, מאיימת, ביקורתית, אני לא אני פשוט זהירה, מפחדת להכניס ראש בריא למיטה חולה...

אז יש כאלו שיגידו כמו הכתבת של הכתבה השניה(http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3275103,00.html) שצריך לתת צ'אנס לכולם, שגם אם לא תצא מזה אהבה גדולה אולי תפרח כאן ידידות מופלאה, ושאולי בדייט הראשון לחוצים מדי ולא רואים את האמת ובעצםם שמים תווית לא נכונה ושחבל לפספס ובלה בלה..

אבל ת'כלס לדעתי זה בולשיט, למה לפספס זמן של 6-7 דייטים על משהו אבוד?! על משהו שגם ככה לא יצא מזה כלום.. רק כי יש סיכוי קטנטן...

אני מחפשת מישהו שיסחוף אותי! שילהיב אותי, שיקח אותי למחוזות שלא הכרתי, לא מישהו שאני צריכה לנבור ולחפור ממש עמוק כדי למצוא משהו חיובי בתוכו...

אני מחפשת כימיה, התאמה, הבנה, קליק, הן פיזי והן איטלקטואלי..

נכון אולי אני אופטימית מדי, או יותר נכון עיוורת מדי..

אבל אני מאמינה, רוצה להאמין, שאני אמצא, שגם האביר שלי חי נושם לו באיזשהי ממלכה..

אני רוצה להאמין שאני לא אשאר רווקה זקנה או אולי גרוע מזה אישה שאיננה מאושרת בתוך עורה שלה עם בחור ואהבה שהיא מגדירה כהכנעה!!!