פילוסופיה בשקל

סוף סוף היה לי סופ"ש שלא היה כולו בטלה, רק עכשיו הבנתי כמה אני שונאת להתבטל וכמה אני שונאת את המצב הזה שאני נמצאת בו עכשיו.

א' הגיע אלי לשישי - שבת. הלכנו למסעדה עם המשפחה שלי ואז במקום לצאת החלטנו לשבת בבית ולראות סרט, כמובן שאת הסרט לא ראינו כי היינו עסוקים במצוות כאלו ואחרות ולאחר מילוי רצונו של האל אני פרשתי לישון, אין ספק שאני ממלא את תפקיד הגבר מבין שנינו אני מתעייפת תמיד ואילו הוא רוצה תמיד עוד.

ממש נהנתי לישון איתו במיטה נורמלית ולא להצתופף במיטה צבאית, סוף סוף היה לי מקום לזוז ולא קמתי עם צוואר תפוס, כל הלילה הוא ניסה לחרמן אותי.. ישנו עד מאוחר ואז בבוקר (צהריים) שוב התבטלנו ושוב ראינו סרט.. ואז הוא הלך..

ואז במקום לחזור ולהתבטל עליתי על האוטו ונסעתי  לחברה שלי מהבסיס שגרה באיזה מושב נידח בצפון, בליתי גם איתה בנעימים ואפילו נשארתי לישון כי היה כבר מאוחר ולא רציתי לנהוג דרך כזאת ארוכה הביתה..

יום ראשון נסעתי ישירות מהחברה לחיפה, היה לי תור לאיזה מרכז יופי ומשם נסעתי לגרנד קניון, שמחה ומאושרת עם 474 שקל פחות בכיס ממה שהיה לי חזרתי הביתה..

ובעודי נכנסת הביתה ומטעינה את הטלפון שהיה כבוי בשעות האחרונות אני מקבלת הודעה קולית מהמפקד זה הלך ככה:

מ' (יענו מפקד, אדיר לא? :-)): תקשיבי אני צריך תשובות כדי שאני אוכל להזיז עניינים. 1. קצונת מנהלה, קבע שנה ו8 2. קצונת מודיעין בקריה, קבע 3 שנים ו3. (האפשרות הטובה ביותר) קצונת מוידיעין באיזה טייסת, קבע שנה ו8. אז מה את אומרת? תשובות עד יום שלישי.

מאי: אה.. ממ תודה, אני לא יודעת מה להגיד, אני מעריכה, תודה, לא יודעת, אני מבולבלת, ממ שוב תודה.

מ': טוב, תחשבי על זה תתייעצי ותודיעי לי.

מאי: טוב, ושוב תודה.

ואז אני נכנסת לאקסטזה, מתסובבת מצד אחד של הבית לצד השני, זה כל מה שאי פעם רציתי קצונת מודיעין ועם פחות מ3 שנים קבע.. וואוו, להיות בטייסת להיות כל היום עם טייסים, בטח אני אמצא לי איזה חבר טייס בשם יוגב או רגב.

אני אשכיל, אני אלמד, אני אתנסה, אני אהיה אחראית יותר, החלטתית יותר, בוגרת יותר, הבטחון שלי יעלה שחקים, לא כל יום בעירי הקטנה ישנה קצינה ועוד במודיעין.

אני יודעת שזה ייתן לי המון, ובכלל לא הזכרתי את הכסף שהוא די מכובד.

אבל שנה ו8 חודשיים קבע. לצאת לקצונה 4 חודשיים לפני השחרור שלי? השתגעתי? אבל מצד שני, מה כבר מחכה לי בחוץ? מה אני אקרע תתחת במלצרות עכשיו? אהיה מתדלקת, כל החברים שלי ייהו עדיין בצבא, מה אני אעשה?

אני מתקשרת לא' מקבלת ממנו את האישור ותמיכה מתקשרת לק' היא בכלל דוחפת אותי קדימה, ס' חושבת שזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי וב' אומר שככה נעשה את הטיול ביחד. נ' אין לה כל כך דעה א' ונ' אומרים שזה כסף טוב ושאני אלך על זה. המשפחה המורחבת תומכת אבל אמאבא לא, ממש לא, וזה הכי כואב, הם חושבים שזה בזבוז של זמן.. וממש נגד ההחלטה, כואב לי שאין לי את התמיכה שלהם, בעיקר של אבא, אני כל כך רוצה שיהיה גאה בי ויהיה שמח בשבילי ואני מרגישה שאני מאכזבת אותו, אבל איך אני יכולה שלא? אני לא יכולה לבנות את החיים שלי לפי איך שהוא תכנן לי אותם! אני ממש מצטערת שההחלטות שלנו לא חופפות ובסופו של דבר זאת ההחלטה שלי!

90% מהאנשים תומכים, כולם מאמינים בי, חושבים שאני אהיה קצינה למופת, שבאמת לא באתי לידי ביטוי בצבא, זה מחמם לי את הלב שאנשים מאמינים בי.

אני מרגישה שאני חייבת את זה לעצמי, שיהיה לי גביע אחד בארון, משהו להתגאות בו.

אני הולכת על זה.

אני מקווה שאני לא אתחרט.  

יוצאת לבסיס לעוד שבועיים, תשעה ימים ליתר דיוק, אולי זה הסבב האחרון שלי. עצוב.

אחד המשפטים הכי חכמים שאמרו לי פעם הוא: שמכל דבר, מכל אחד ומכל חוויה אנחנו יכולים ללמוד, בכל מעשה שאנחנו עושים בחיים וכל אדם שאנחנו פוגשים אנחנו צריכים לשאוף ללמוד ולהכיר משהו חדש. שום פגישה ושום חויה היא לא סתם אם הפקנו ממנה לקח!

אני לוקחת את זה איתי.

שבוע טוב.

שבוע שעבר לפני שחזרנו לבסיס החלטנו לעשות גיחה לחרמון אני, א' ("הידיד") ופ'.

היה ממש משעשע.. מצאתי את עצמי כועסת עליהם המון כי הם משאירים אותי לבד. בנוסף גם נפלתי מס' די גדול של פעמים. ואני עוד רציתי לטוס לעשות סקי באוסטריה, קצת תפסתי מעצמי טו מאצ'.

בדרך חזרה התקלקל לי האוטו, משהו בכבלי ההתנעה.. בסופו של דבר היה מצחיק, אהה ואיך שכחתי אכלנו פיתה דרוזית! פשוט אדיר!

עושה רושם שפ' מעוניין בי, אחרי ידידות ארוכה יותר מהידידות עם א' זה קצת מפתיע אותי. 

הוא רומז, מזמין אותי אליו לחדר בשעות הקטנות של הלילה, מחפש אותי כל הזמן ואפילו אמר לי שהוא צריך לדבר איתי והתחרט.. מוזר.

א' מקנא, מאוד מקנא הייתי אומרת , הוא אפילו "תפס" אותנו כשהיינו נעולים בחדר של פ', אני בטוחה שהוא אוכל על זה סרטים בראש. מגיע לו. שיראה שאני לא כזאת טרף קל בשבילו כמו שזה נראה.

החלטתי לעזוב את הבסיס ואת התפקיד, אני עושה די בלאגנים כדי לצאת משם, אני פשוט מרגישה שאני מתבזבזת שם, אני יכולה יותר, יש לי יותר לתת מאשר מה שבא לידי ביטוי, פשוט נדפקתי בצבא.

אני מתלבטת אם לצאת לקצונה, אני חרגית פז"מ מטורפת ואם אני אצא כבר באמצע הקורס אני אכנס לקבע.

חלק אומרים לי שאני דפוקה שנשארה לי רק עוד חצי שנה שאני אחרוק שינים ואמשיך ואשתחרר כבר.

אחרים תומכים בי ומבינים שפשוט לא טוב לי, לא מבחינה מקצועית, לא מבחינה חברתית חוץ מזה אני חווה את הכשלון כל יום מול העיינים ואיך אפשר גם לשכוח את א' שהוא גם סיבה שאני רוצה לעזוב כדי לגמור איתו את הקטע. כשרע גם חצי שנה זה המון זמן, אני פשוט חנוקה.

אני כל כך מבולבלת.

אני לא יודעת מה אני רוצה?

להשתחרר, לטייל, לטוס להורים, לעבוד, לטוס לארה"ב, להתנדב.

או לשהאר בצבא, להיות קצינה, לתרום, ללמוד, לתת מהחיים שלי שנה וחצי אקסטרה.

זה שווה? זה לא שווה? כדאי לי ? לא כדאי לי?

אני אתחרט או לא?

כל כך הרבה שאלות.

ואין לי תשובות, אני יודעת שלא משנה מה אני אעשה אני לא אהיה שלמה!

אז וואט דה האל אני אמורה לעשות?!?!

א' מבלבל אותי מאוד, אני יודעת שהכל בראש שלי, אני סתם אוכלת סרטים, אני אוהבת לנתח, אוהבת לחפור.

אני רואה הכל שחור.

אבל לא טוב לי.

אין לי בטחון בקשר, כי אין קשר, בגלל זה אני חסרת בטחון.

אני חצויה בקשר לאם להפסיק איתו כי למרות כל הבלבול שיש לי סביבו הוא עוזר לי מאוד ותמיד תומך בי ותמיד עוזר לי.

אז וואט דה האל אני אמורה לעשות!?!?

סוף סוף הצלחתי להוריד סרט היום למחשב ולהתאים לו כתוביות.

רק בסוף הסתבר שהצורב שלי לא צורב סרטי DVD וגם אם הוא היה אז שני הדיוידי שלי לא קוראים DIVX.

אז בסוף זה לא הצליח לי ואני נאלצת לראות את כל העונה השלישית של האבודים במחשב כשהצוואר שלי נתפס!!

נמאס לי להתבטל, נמאס לי לראות טלוויזיה כל היום, לקרוא או להיות במחשב.

אני צריכה לעשות משהו חיוני, אבל מצד שני בגלל שכל כך התרגלתי להתבטל בצבא ובבית למרות שאני מאוד רוצה לעשות משהו חיוני אני לא מצליחה להזיז את התחת הלבנבנן שלי.

אני מרגישה מבוזבזת.

אני די נוטה לכיוון של הלצאת לקצונה.

אתמול הכנתי פירה וקציצות, אחרי שבשבוע שעבר הכנתי את כל ארוחת שישי.

המשפחה שלי מרוצה מהכישורים הקולינרים שיוצאים ממני.

אני מרגישה שאני במין סיבוב כזה, כמו סיבוב סביב כדור הארץ, כמו לווין שתקוע במסלול המעגלי של כדור הארץ ולא מצליח לרדת, וימשיך להתסתובב לעולם.

מעגל של רחמיים עצמיים.

מעגל של חוסר בטחון.

מעגל של בלבול.

מעגל של עצלנות.

והכי גרוע מעגל של חוסר אמונה בעצמי.

רוצה לרדת!!

למרות שזה כבר לא הנושא החם..

ראיתי אצלו ואצל עוד כמה ורציתי גם..

תאווה

כולם כתבו על תאווה לסקס, עזבו אתכם תאווה לסקס, זאת לא תאווה אסורה. התאווה שלי היא לכסף. אוהבת כסף. כסף זה כוח!

אבל על מי אני עובדת.. גם אצלי סקס זו תאווה! מודה, אני מכורה!

קנאה

אני פרפקציוניסטית כלומר אי אם דה באסט אין אבריטיניג, ברגע שמישהו אחר טוב ממני במשהו אני משתגעת, אני מקנאה, אני מושכת שערות ונהיית קצת ביצ'ית. (כמובן שאני לא אוהבת את זה)

חוץ מזה בתור בת זוג אני קצת קנאית. אני לא מהבחורות שעושות את המוות תמיד, אך לא כדאי לחבר שלי לפזול יותר מדי לצדדים. פלרטוטים זה טוב לקשר אבל צריך לדעת להגיד סטופ!

זללנות

האיבר הרעב בגוף שלי אינו הבטן אלא העין.

כשאני רואה משהו טעים גם אם בדיוק דפקתי ארוחת שחיתות באיזה מסעדת מזון מהיר אני אתנפל ואני ארצה, רוב הסיכויים שאני לא אסיים אך אני בכל זאת ארצה.

חמדנות

בתורה נאמר: "לא תחמוד". לא עובד בקשר אלי. ראו ערך קנאה.

מה שכן, אף פעם לא פעלתי בהתאם לרגשות האלו. (יאמר לזכותי)

גאווה

אגו, אני אעדיף להשאר בבית באיזה יום שישי, לא לדבר עם החברה הכי טובה, לעשות סצנות שלושה ימים לחבר ולא לוותר על האגו.

כואב.

מנסה לעבוד על זה.

עצלנות

החטא הנורא ביותר שלי.

מגיע לי להשרף באש הגהנום בגללו.

אני עצלנית, הכי עצלנית שיש, כל דבר נדחה למחר, כל דבר לא חשוב מספיק כדי להקים אותי מהמיטה עכשיו, כל תשובה לשאלה שיש לי לא כזאת בעלת חשיבות ולא תיצור לי כזה חור בהשכלה, אין לי כוח לעצמי לפעמים, אין לי כוח לצאת, אין לי כוח לאכול, פשוט עצלנות.

עצלנות זאת מחלה קשה. מחפשת תרופה בצורה נואשת.

זעם

כשאלוהים תכנן אותי הוא שכח לשים לי שסתום בין המוח לפה וזה בא לידי ביטוי בעיקר שאני כועסת. כל כך הרבה פעמים בחיי מצאתי את עצמי מצטערת ומתחרטת קצת בוכה וקצת מייבבת על מנת שיסלחו לי. הרבה פעמים נענשתי בחיי כי לא ידעתי להגיד מספיק!

צרות באות בצרורות.

אם זה החוש הומור והשנינות שלי שמשחקים איתי מחבואים?

הבטחון העצמי הירוד שלי שנהיה כל כך קטן ומזערי שגם בעזרת זכוכית מגדלת קשה לי לראות אותו.

אהבה ששכחתי איך בכלל אוהבים.

המוטיבציה שלי שנטשה אותי.

החברים שלי שלפעמים אני שואלת איפה הם?

הצבא שאיכזב אותי.. והתאכזב חזרה..

הבלבול שמלווה אותי כל הזמן והוא הדבר הקרוב ביותר שיש ל למע' יחסים.

הפחד.

הכאב.

הדמעות.

"הוא".

יש לי מספיק צרות להרבה מאוד זמן.

נמאס לי לשקוע.

אני רוצה להצליח לצוף, להצליח להרים את הראש מעל המים..

אני לא יודעת למה או למי אני מחכה? מה אני מצפה "שיציל" אותי? מה זה הדבר הגדול הזה שיקרה וישנה הכל?

האם אני מתעסקת בטפל במקום לנסות להוציא את עצמי מהבוץ?  

* אומרים שהרבה יותר קל לשנות את עצמינו מאשר לנסות לשנות את האחרים.

נכון?

האם זה באמת נעשה בהרף עין? מחליטים, עושים משתנים..?

* האם יש דבר יותר גרוע מהחרטה? לחשוב שיכלנו לעשות משהו אבל איחרנו את הרכבת?

* האם קיים דבר כזה אהבה אמיתית, מישהו שאוהב אותנו במאת האחוזים, מישהו שלא משנה לו איזה דבר גועלי נעשה, או איזה משפט מטומטם נגיד, אף פעם לא יפסיק לאהוב אותנו. אף פעם לא יבחן אותנו. אף פעם לא ימאס לו ואף פעם לא יגיד די. האם יש דבר כזה? או שגם מישהו שאנחנו בטוחים באהבה שלו אלינו יכול יום אחד לקום וללכת?

 * לאיפה המדינה שלנו מדרדרת?

שר משפטים שנמצא אשם ויוכנס למאסר. ~אני רוצה להאמין שהאמת יצאה לאור, ואין זאת הכפשה נגדו, אחרת אנחנו באמת אבודים.

שר בטחון שמסרב להקשיב ולא שומע את צעקותיה של כל המדינה שילך הביתה.

רמטכ"ל שלוקח על עצמו את כל האחריות לכשלון המלחמה הנוראית שהייתה ומתפטר.

והבא לא נשכח את הנשיא שאם נקח את מקרה רמון כסימן לבאות מצבו בכי רע!!!!

כמובן שיש גם את כל פרשות המיסים.

מריבות בין שרים.

מה יהיה!?!

והזכרתי רק את כל הבעיות הפוליטיות.

מה עם כל תאונות הדרכים?

כל מקרי הרצח הלא פתורים?

מקרי הרצח הפתורים, כל יום איזה בעל רוצח את אשתו.

ראשי ערים נכנסים לכלא.

סמים בבתי הספר.

וואו. טו מאצ'.