פילוסופיה בשקל

כל פעם שאנחנו נפגשים אנחנו מנהלים בדיוק את אותה השיחה..

הדבר היחיד שמתשנה זה המיקום והתאריך בלוח השנה.

תמיד שאני מגיעה אנחנו נמנעים מלדבר על הנושא, כל צד מפחד לעשות את הצד הראשון ואז כשהוא סוף סוף עולה הנושא אנחנו נכנסים למין מערבולת כזאת, כל אחד אומר את שעל ליבו ובכלל לא מקשיב..

תמיד אותם דברים נאמרים.. תמיד אותם נימוקים, תמיד אותן הצעות.

ומה קורה בסוף?

שוב בלבול, ושוב אני לא יודעת מה לעשות..

כשאני שם, אני בטוחה ששם המקום שלי וכשאני כאן אני בטוחה שכאן המקום שלי..

לכל מקום יש יתרונות ולכל מקום יש חסרונות..

אבל לפעמים מרגיש לי שאני קצת עיוורת שאני לא באמת רואה מול מה אני עומדת..

יש לי כל כך הרבה כאן, יש לי אותם, שיתמכו בי ויתנו לי כל מה שאני רוצה, יש לי בית מדהים, יש לי אפשרות ללמוד בבית ספר מעולה, והכי חשוב זה שיש לי אפשרות להתקדם הרבה יותר מהר, יש כאן מי שיעזור לי שיתמוך בי נפשית ופינססית.. שם ההתקדמות שלי תהיה הרבה יותר קשה, אני אצטרך להוכיח את עצמי פעם אחרי פעם אחרי פעם וכל זה יקח לי המון זמן.. הרי אני יודעת שבעולם הזה בלי קשרים אתה לא באמת שווה הרבה, וכאן יש לי המון ושם כלום!!

ומה בעצם יש לי שם? חברים? מזמן כבר הבנתי שחברים אפשר למצוא בכל מקום.. מכרים? גם את זה אפשר למצוא בכל מקום.. שפה? את השפה אני כבר אלמד כמו שצריך.. תרבות?  מנטליות? תוכניות טלוויזיה? זיכרונות?

זה די מתגמד לעומת מה שיש כאן..

ועדיין..

משהו עוצר אותי.

משהו מונע ממני לעשות את הצעד הזה.

אין לי מושג מה או למה..

אני פשוט לא מסוגלת להגיד לעצמי: "אוקיי את עוברת"

זה פשוט גדול עלי..

אני מפחדת..

זהו..

כנראה שאני פשוט מפחדת..

והעולם לא שייך לפחדנים..

אבל עדיין אני מרגישה שאני משאירה כל כך הרבה מאחוריי.. כל מה שאני ישאר שם בעצם! פה זה להתחיל הכל מאפס מבחינת חברים, שפה, סביבה..

ואני לא יודעת אם אני רוצה את זה.. 

אני רוצה לחסוך לעצמי את כאב הלב הזה.. לא רוצה להתמודד עם זה לבד, אולי אם היה לי פרטנר, מישהו לחלוק איתו, אולי אז לא הייתי מפחדת, אבל כאן, במצב הזה, כשאני לבד.. אין לי לא את האומץ ולא את הרצון..

אני צריכה שמישהו יבין את המצב שלי בדיוק כמו שאני מבינה אותו ויגיד לי מה הוא היה עושה.. אבל אין אף אחד כזה.. אף אחד לא באמת מבין את המצב שאני נמצאת, אף אחד לא רואה את כל הצדדים כמו שאני רואה אותם..

מצד אחד יש את אבא עם כל ניסיון החיים שלו שהוכיח את עצמו יותר מפעם אחת ומצד שני יש את כל החברים עם החוסר ניסיון שלנם אבל עם החשיבה המודרנית יותר..!

וכל אחד אומר משהו אחר וכל אחד היה פועל בצורה אחרת וכל אחד מביא נימוקים משכנעים..

ואני זאת בסוף שנשארת עם כל דברי החוכמה, עם כל הרעיונות, עם כל הנימוקים, עם כל ההצעות.. ובעיקר עם כל הבלבול..

אז אני אמשיך לי להיות מבולבלת ואמשיך לדחות את ההחלטה..

אולי מתישהו אני אחליט ועוד אהיה שלמה עם זה..

למרות שאז שוב תבוא שיחה מאיזה גורם ושוב תהפוך את הקערה על פיה

אם רק היה איזה מקום טוב באמצע..שהכל יהיה במקום אחד..

משהו קטן וטוב #1 - אין כמו אבא ואמא.. ומשפחה בכלל..

אני לא יודעת לקרוא אותך.. וזה משגע אותי..

אני לא יודעת להבחין בין אם אתה עולם ומלואו, בחור שמתחבא מאחורי החומות שלו ומסרב להפתח, מסרב להיות אמיתי.. מפחד להפגע..

או שאתה סתם שטחי ומה שאתה אומר זה מה שאתה באמת מתכוון.. שאין פה הרבה מעבר..

מצד אחד אתה תמיד מוכן להקשיב לי, תמיד תמכת בי כשרציתי. אבל מצד שני יש לי תחושה שאתה לא באמת מבין אותי, קשה לי לבוא אליך עם בעיות, קשה לי להפתח אליך.

אולי שוב כמו תמיד הבעיה היא אצלי...

אני באמת באמת לא יודעת.

אם אני יוצאת מנק' הנחה שכל מה שאמרת לי התכוונת אליו, אני לא אגזים אם אגיד שאתה הבחור שגרם לי להרגיש הכי מיוחדת בעולם, אני לא זוכרת מישהו שהחמיא לי ברמות שאתה החמאת, מישהו שדאג לי כמו שאתה דאגת, שהגן עלי כל כך שפינק אותי..

בגלל שלמדתי קצת להכיר אותך ואני יודעת שאתה אל בחור קיטשי ולא בחור שנפתח בקלות, בגלל זה קשה לי להאמין לכל הצהרות האהבה שלך, קשה לי להאמין שאלי המילים והמחוות יוצאות כל כך בקלות..

אני פשוט לא בחורה קלה, אני מורכבת, אני חושבת המון.. אולי אני קצת גדולה עלייך.. ואני לא אומרת את זה בשחצנות, להפך, אולי אני כבדה לך..

מה אתה צריך מישהי שתבלבל לך את המוח?

אתה לוקח הכל בחיוך, הכל בסבבה, לא נפגע, לא נעלב.. תמיד הכל בסדר איתך..

וזה שוב מביא אותי לנק ההתחלה? האם כל זה הצגה אחת גדולה? או שאתה באמת כזה?

קשה לי איתך, אני כל הזמן מנתחת, מחשבת, מה, למה, כמה? אין אצלי דברים פשוטים..

למה אני לא מאמינה להצהרות האהבה שלך? כי כל פעם שאמרת לי שאתה אוהב אותי זה היה לפני אחרי או בזמן..

אני שונאת שאומרים לי את זה ככה כי זה מרגיש שזה בעקבות הסקס, שאין כאילו מה להגיד אז זה מה שאומרים..

ולמה עוד אני לא מאמינה להצהרות האהבה שלך? כי אם היית באמת מתכוון לא בהכרח היית נותן לי לוותר עלינו כל כך בקלות..

אתה בחור נפלא, בחור שגרם לי להרגיש כל כך מיוחדת, כל כך אישה.. כי אתה כזה גבר.. גבר במלוא המובן של המילה..

אני חושבת עליך, חוששת ממך, ובעיקר לא מבינה אותך..

מי עוד יהפוך את העולם בשבילי?

מי עוד ילחם את המלחמות שלי?

מי יעשה הכל רק כדי לראות אותי מחייכת?

מי יוותר לי ויישן על המיטה החורקת?

מי ייגן עלי?

מי יחבק אותי ככה?

מי יגיד לי שהוא מכור אלי?

מי יחמיא לי?

ומי יתגאה בי?

ומי יפרגן לי?

ואני תוהה - הכל אמיתי?

ש' הוא בחור שהכרתי באנגליה, הוא היה השותף שלי לדירה, היינו ביחד במשך חודשיים באנגליה ועכשיו עוד חודש בארץ.

באנגליה הקשר היה ממש ממש אינטנסיבי והיה מעולה.. בארץ זה הרבה יותר קשה אנחנו גרים ממש ממש רחוק אחד מהשני ואנחנו מנסים לנהל סוג של מע' יחסים. עובד? לא בטוח..

הכרטיס שולם, עוד 30 יום בדיוק אני בתאילנד

החלטתי לתת לה עוד הזמדנות, לתת לה צ'אנס להפתח אלי מחדש, לנסות להבין באיזה מצב היא נמצאת במקום לעשות לה סרטים..

אני לא באמת יכולה לצפות ממנה לעזוב הכל, לעזוב את כל מי שהיה לצידה כשאני לא הייתי, במיוחד לאור העובדה שאני טסה שוב.

אני נשבעת שהגמירות הכי טובות שהיו לי הן מהדוש..

אני מתרגשת מאוד לראות את ש' מחר.

אחרי כמעט חודש שלא ראיתי אותו.

אני מחכה לראות איך זה ירגיש.

אם אני אתלהב ממנו בדיוק כמו שהתלהבתי אז.

בנתיים זה מרגיש לי שזה קצת גוסס, אבל זה רק כי הבעיה היא בי..

לי קשה לנהל קשרים מרחוק, אני זאת שאוכלת סרטים. אני זאת שקשה לה להפתח.

אני אוהבת את זה אינטנסיבי, קרוב!

והוא כזה חמוד.. כל כך מתרגש שאני באה אליו, הוא הבטיח לי שיהיה במקרר את כל מה שאני אוהבת..

ואני מצידי הבטחתי שאני אלבש חוטיני..

אני כל כך מחכה להרגיש אותו שוב,

הכל איתו היה פראי, חושני..

הוא היה מביא אותי לשיאים שלא הכרתי (כמעט כמו הדוש).

מבטיחה לכתוב איך היה.   

אני מסטולה, משתייה, מכאב, מדמעות מכל דבר אפשרי בערך..

כל כך מאוכזבת..

כל כך פגועה..

האמת שאני לא יודעת אם בכלל יש לי סיבה..

בעצם, ברור שיש לי סיבה..

היא כל כך איכזבה, כל כך פגעה.

אני תמיד תמיד הייתי שם בשבילה, תמיד חשבתי עליה, תמיד סוג של פחדתי ממנה, תמיד התחשבתי..

כמה דברים הפסדתי בגללה, כמה ימי שישי נשארתי בבית..

כמה דמעות זלגו עליה..

החדר מסתובב לי והאותיות על המקלדת די זזות לי.

אני לא יודעת מה אני בדיוק רוצה להגיד או למי אני רוצה להגיד, אני רק רוצה לפרוק. רוצה להגיד לכאב הזה שלום, שילך, שיעזוב.. לא רוצה אותו עוד.. נמאס לי להתאכזב, נמאס לי לכאוב.. אני רוצה נחת, רוצה להנות..

אבל אני לא יכולה, לפחות לא איתה.. 

אני לא יודעת, אולי המשקעים כבדים מדי, אולי כבר מאוחר מדי?

יכול להיות שבאמת מאוחר מדי?

אני כועסת עליה כל כך והיא אומרת שאכפת לה אבל עושה רושם שלא..

יש לה את החיים שלה, היא המשיכה הלאה, למדה להסתדר בלעדיי ועכשיו גם שאני כאן היא ממשיכה בשלה..

וזה כואב..

כואב להיות מס' שתיים.

אני לא בחורה שראויה להיות מס' שתיים.. אני שונאת להיות מס' שתיים.. במיוחד לאור העובדה שהיא תמיד הייתה אצלי מס' אחת גם לרוב שלא הגיע לה..

חברים יש רק באגד כמו אז בפרסומת זה הדבר היחיד שיש לי להגיד!!

רק באגד..

התאכזבתי, נפגעתי.. ואלו הן מסקנותיי...

חוץ מזה יש לי עוד בעיה..

היא נדלקה על בחור מסויים, בחור שיש לי סוג של עבר איתו.. אף פעם לא באמת היה בנינו משהו אבל מס' פעמים כמעט היה.. הוא רצה ואז אני רצתי ואז הוא רצה ואיכשהו זה אף פעם לא הסתדר.. 

ופתאום היא דלוקה עליו.. ואני צריכה לוותר.. אבל לא בא לי לוותר, גם לי בא עליו.. אולי פחות ממנה אבל עדיין בא לי עליו!

ואני מריגשה לא נעים לזרום איתו בגללה, למרות שאני הייתי הראשונה, והיא בכלל לא מזיז לה.. כאילו היא ידעה על מה שהיה אבל אולי לא באמת חשבה שזה יפריע לי.. חבל שהיא לא שאלה.. אני חושבת שמגיע לי שהיא הייתה שואלת לא?

ושוב, הראש מסתובב, הלב כואב..

רוצה שהחודש הקרוב ייגמר..

רוצה להיות בתאילנד,

רוצה להתחיל הכל מחדש..

חברים חדשים

עיר חדשה..

התחלה חדשה..

הולכת לישון עם דמעות..

מעניין מה יהיה מחר..

מעניין אם היא תתקשר, אני בטוח לא אתקשר..