 כינוי:
בן: 41 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2017
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
דואל חוזר
בתגובה לדואל שלי:
[ נ.ב. על ההתחלה; אם את/ה מבקר מספר 23,456 אז תעשה טובה ושמור את תמונת המסך ושלח לי ]
מוראד הוא גרמני ממוצא תורכי. חי כל החיים שלו בגרמניה אבל מרגיש תורכי בכל רמ"ח אבריו. אף אחד חוץ ממני לא הצליח לבטא את השם שלו נכון, אז כולם קראו לו moo . באוסטרליה זה עבד טוב. בתאילנד קצת פחות. בתאית moo בטון גבוה זה חזיר. אפילו התאים יכלו לראות את ההומור בתורכי בשם חזיר.
ומה נהיה ממנו? נמאס לו לחפש באוסטרליה פירות לקטוף והוא מיצה את תחום מדריך הצלילה אז הוא חזר לגרמניה. התאהב לו בעוד איזו בחורה, כמו שהוא עושה כל כמה שבועות. מתלונן על הגרמנים, בוכה על מזג האוויר, ממשיך לחשוב על לעבור לתורכיה, או לחזור להדריך צלילה לתיירים במקום חם כלשהוא על הגלובוס אם הבחורה רק תבוא איתו.
פיל, הוא עדיין סמרטוט. חזר לסקוטלנד, מולדתו, אהובתו. עדיין מחפש את אהובתו החדשה, זאת שתחליף את האחת ששברה את הלב. שבגללה הוא ברח למקום הכי רחוק שהוא יכל למצוא - לאוסטרליה לשנה. הוא טכנאי במפעל גרעיני בשירות הוד מלכותה כי אין הרבה ביקוש לארכיאולוגים באי הבריטי. רוכב על אופניים בינתיים.
איימי היא עדיין מאמי. ההולנדית גדולת החזה וזהובת השיער עדיין עם הצמוד שלה. זה שכל פעם שאחד מאיתנו ניסה משהו איתה היא שלפה תמונות שלו, כולל ערום במקלחת. היא עובדת במעין מעון יום לילדים עם איזו בעיות (אף פעם לא הבנתי בדיוק) מנצלת את החופשות האירופיות של חודש בשנה בשביל לקחת את הצמוד לויאטנם לשלושה שבועות. מאושרת סך הכל וכבר לא מזכירה את הרעיון לבוא לביקור בארץ הקודש.
טובי(אס) הגרמני. עדיין חביב הקהל. בוכה כמוני על הכסף, הקור, ההחלטות של האוניברסיטה והרצון לשוב לטייל.
הייתי רוצה לדעת מה קורה גם עם מארק הבלגי (פלמי, הוא היה כועס אם לא הייתי מדגיש את זה). אבל איבדתי את הדואל שלו. הוא אחד היחידים שלא הצלחתי להבין מה גרם לו לעזוב הכל ולהתחיל לטייל, מה הסיבה שלו. ממה הוא ברח? או מה הוא חיפש?
מפליא איך כולם בורחים ממשהו או מחפשים משהו, אבל בסוף, כמעט כולם חוזרים בסוף הטיול למקום שממנו התחילו. קצת יותר חכמים, קצת יותר מנוסים, עם המון חוויות, אבל בבסיס אותו דבר.
אפילו מאט הרדינג, מ"איפה-לעזאזל-מאט-נמצא.קום" בסוף חזר בדיוק לאותו מצב. אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר.
ואני, מה אני?
החודש אהיה בן 24 . שבוע בעבודה חלומית וכבר מרגיש כלוא ומשועמם. רשום לחצי מהמוסדות האקדמיים בארץ. רוכב על אופניים, שוחה בבריכה ורץ למרחק. משתעמם למוות ברגע שמשאירים אותי רגע לבד. מחפש מטרה, משהו להשקיע את כל כולי בו. נגיד קריירה או בחורה אהובה. אסתפק בקצת צומת לב, או לפחות קצת סקס טוב להעביר את הזמן בריגושים שטחיים.
קורא ספרים על טיולים ושומע בזמני החופשי דני ליטני להרגיש כאב, להרגיש קצת חי.
| |
קשרים בחו"ל
Subject: Happy holiday
Hi
We haven't talk in a long time and it’s a Jewish tradition to greet a happy holiday at Passover. Or Easter if you are not in to this whole Jewish things.
So, a few days too late: Happy Holiday! (With strawberry taste pudding on top)
Actually I thouth of you in the last few weeks and I'm just using this occasion as an excuse to hear what is going on in your life.
But it's impolite, so I will tell you a bit about mine. Exactly a year ago I eat the Passover dinner at the Jewish community at Lung Prubang, Laos. Than another two month at Vietnam and Thailand and the flight back home. A huge shock, to come back to life, everything you left behind for almost 10 month.
So after doing nothing for a while I started to waiter at a restaurant. Nice place, close by, with ******. I like it for a month before starting to feel locked. So I grouped up with some people and set to walk the "Israel Track". A walking trail, 940 km long (583 miles for the troublesome), from the northern tip of the country to the southern tip. Going throw mountains, rivers, spring, holy site to all religions, villages and cities. We started out two weeks after that war thingy with Lebanon and from mountain lake to deserts, it took us 60 days. That put me in a great fiscal shape, wore out my shoes and got me a huge amount of memories and fun. And some new true friends.
A day after the trip ended I was sitting in a hostel at Eilat city, chilling out with a friend from the trip and discussed what we will do now. Return to work at the restaurant? Work at something more series? To continue traveling? Or start studying? And than I got a SMS. It was an advert: "Stop sitting on your ass and start studying! You choose what, will pay the bill". It was for a student loan, but the message sunk in. A week later I started a course for the UNI admission exam. Three month later I got a grade in the top 98% of the population. (Just wanted to showoff).
So now I'm signed up the study Biotechnology at October and waiting for the answer. So now I'm looking for a fun job till than (got one?).
Hope you're having fun what ever you doing.
I know the letter got really, but really long, still I'll be very happy getting a reply, Hearing what new.
Messenger: ******
Skype: *****
Or just reply…
משפחה, חברים מהטיול ושאר ירקות קיבלו את הדואל הזה. מעטים האנשים שהדואל שלהם שרד אצלי. כי רוב הכתובות, נרטבו, נעלמו, התעדו או שסתם זרקתי אותם כי לא באמת רציתי לשמור על קשר עם האיש.
אבל נשארו כמה אנשים שהיו לתקופת זמן יחסית קצרה כל העולם. אם בעבודה באוסטרליה או באוטובוסי תרנגולות במזרח.
קצת נוסטלגיה, מה רע?
| |
קדימה
נזכרתי במשהו,
אולי חלמתי אותו בין החלומות המוזרים שלי, אני לא בטוח, אבל חשבתי על זה הבוקר:
הסמל של אוסטרליה מכיל בתוכו את החיות אמו (סוג של יען אוסטרלי) וקנגרו.
.jpg/250px-Aust_Coa)
ולמה דווקא את החיות האלו, מבין כל החיות המקומיות, יחודיות, מוזרות וחמודות שמסתובבות ברחבי היבשת? למה לא דוב קוואלה רך וחמדמד. וומבאט טיפש ואיטי. נמלים אורגות. וולאבי. ברווזן. שד טזמני ועוד ועוד שלל חיות שאתה מנסה לא לדרוס תוך שעיטה במרחבים הפתוחים. למה דווקא הן צריכות להיות על הסמל ועל המטבע, ועל סימלי המדינות והטריטורות?
הסיבה שבחרו את 2 החיות האלו, היא שהן לא מסוגלות ללכת אחורה. גימיק מטורף! צריך לתת פרס לאיש הקריאטיב של אלוהים שהמציא את זה. הקנגרו מסוגל לקפץ רק קדימה והאמו מסוגל לרוץ רק קדימה. לא מאמינים לי, אפילו ויקיפדיה אומרת את זה. זה בא ליצג את אוסטרליה, שרק מתקדמת לה קדימה.
ואני רק חושב, כמה היה נחמד אם אני הייתי חיה שמסוגלת לנוע רק קדימה. אולי לא הייתי יושב על התחת כבר חודש שלם מאז הפסיכומטרי ולא מצליח להחליט למה להרשם, או להתחיל לחפש עבודה, או לקנות קטנוע או לשכוח לחלוטין את סימפוני.
| |
החוף
בנסיעה ההיא למדתי משהו מאוד חשוב. בריחה באמצעות נסיעה לטיול היא פתרון שעובד. כמעט מהרגע שבו עליתי למטוס, החיים באנגליה הפכו להיות חסרי משמעות. מרגע שנדלקו ההודעות על הידוק חגורות הבטיחות, כל הבעיות כבו. משענות יד שבורות נעשו חשובות יותר מלבבות שבורים. עד שהמטוס המריא כבר שכחתי שאנגליה בכלל קיימת. - אלכס גרלנד, החוף.
שאלו אותי את זה פעם. לא יכולתי להגדיר את זה יותר טוב גם אם הייתי חושב על זה חודשיים.
אז מזל שלקח לי רק יומיים וחצי לקרוא את 450+ העמודים המרתקים שלו.
בפינת "הידעת?", גרלנד, שכתב את הספר החוף בגיל 29, תיאר סיפור דמיוני שעובר על הגיבור, שמבוסס את מצבו שלו בגיל 18-19 במהלך אחד מהטיולים הרבים שלו באסיה. הכוונה הייתה לצאת נגד תרבות התרמילאים. נגד כל הנזק שהיא גורמת. כמה הוא לא ידע, איך הספר, ובמיוחד הסרט בכיכובו של ליאונרדו דה קפריו, יעשה בדיוק את ההפך. מה שיגרום למיליונים של צעירים ברחבי העולם, כולל אותי, בורג אחד קטן, לצאת למסע בעולם בחיפוש אחר ההרפתקאות והמקומות שנמצאים בסיפור.
יש המון הבדל בין הספר לסרט, אבל אני מאוד מאוד אוהב את שניהם. רק בצורה שונה.
| |
האהבות הישנות
חזרתי מהטיולים, התיישבתי על התחת. חזרה בבית ההורים. לומד פסיכומטרי. חסר כסף. ויותר גרוע חסר תחבורה. בעצם יש תחבורה, אופניים. ואוטובוס, שהתחנה שלו נמצאת במרחק 2 קילומטר מהבית וממנו יוצאים 2 קווים שעושה רושם שהוקמו כחלק מניסוי של אגד ליצור את הקווים האיטיים ביותר שניתן להוות.
פתאום אני מתגעגע לקילאו 94 שהייתה לי לפני שנתיים, בין הצבא לטיסה, למרות כל הצרות והכסף שהיא שרפה בזה שכל חודש היא התקלקלה ונכנסה למוסך. אבל היא נמכרה והמשיכה הלאה, כחלק מההכנות לטיול. 
מאז כבר קניתי במו ידי 2 מכוניות. פורד פלקון, סדאן משנת 91, חיה רעה עם נפח מנוע של כמעט 4 ליטר מנוע (!). לרדיו היו מצבי רוח, כשהוא היה עצוב היינו צריכים לשיר ובאופן כללי היה לו נטייה למצבי רוח ולהיכבות כל כמה דקות. אז קראנו למותק/המפלצת הכחולה אפרפרה הזאת בשם הרישמי "סיקלי". לא שהיא הייתה חולה, להפך, היא הייתה בריאה מאוד. זה פשוט קיצור לביטוי המלא של הגולשים המגניבים האוסטרלים; "פולי סייק" – כלומר "מגניב". והמגניבה הזאת עלתה אחרי התיקונים מחיר מגוחך של 1000 דולר אוסטרלי (3500 שקל). מה שכן, מהרגע שסימפוני עזבה את אוסטרליה וחזרה לארץ, המכונית התחילה לעשות בעיות. כנראה שהמכונית אהבה אותה יותר מאשר אותי. כי באחת הנסיעות הראשונות אחרי כבר נקרע רצועת המאורר, מה שהשאיר אותי תקוע באמצע המיני אוטבק בלי קליטה ובלי מכונית שיכולה לנסוע יותר מחמש דקות רצוף בלי להתפוצץ באמצע סוף שבוע. אז החלטתי למכור אותה. אבל סיקלי לא הייתה מרוצה מזה, אז היא שבקה חיים פעם שנייה מול הקונים. אבל בסוף אפילו מכרתי אותה ברווח של 200 דולר ל2 גרמניות שהיו לחוצות להגיע לקרסימס לקיירנס.
משם טסתי לניו זילנד, הפעם החלטתי ללכת על משהו גדול יותר, שאפשר לישון בו גם – סטיישן. אבל זה היה שיא עונת התיירות והתקציב שלי היה נמוך, אז קניתי את הסטיישן הכי קטנה והכי דפוקה שאפשר היה להשיג (אבל נסעה) ב1200 דולר ניו זילנדי (3000 שקל) – מאזדה 323 סטיישן משנת 87. בצבע קרם צהבהב חלודה. אז בסדר, לא כל הדלתות עבדו, והיו לפעמים חריקות מוזרות, אבל מה זה באמת משנה כשאתה שואט ב80 קילומטר לשעה (במהלך הרביעי והאחרון) או אם ממש מתאמצים 90, בירידות לפעמים 110, אבל בטח לא מעל, כי המכונית התחילה לרעוט ולצפצף כמו חולת אפלפסיה.  אז מה כל זה בעצם משנה כשאתה נוסע בכבישים בין היפים ביותר בעולם, במקומות שכל כמה ימים סוגרים את הכביש כי מצלמים שם פרסומות ליגואר ופרארי. וכן בפיתולי בכביש למילפורד, שואט לי בין הרים מושלגים, יערות עד ויופי בלתי נגמר - אהבתי את המכונית.
כשעלינו בעליה תלולה וגלגלים התחילו להסתבסב והמכונית החלה להתדרד אחורנית במורד לכיוון צוק, פחות הייתי מאוהב. אבל זה לא אשמתה. היו בה שלושה גברים, ציוד אישי וציוד קמפינג עצום בבגז, הנעה קידמית, גלגלים שחוקים ומנוע קטן.
חוץ מהפעם שהיינו צריכים לפרק את 2 הגלגלים הקידמיים, והפעם פעמיים שהתחלנו להדרדר במורד התלול, וכמה פעמים שהיינו צריכים להתניע עם כבלים והאין ספור פעמים שהיינו צריכים לריב איתה בבוקר כדי שתתעורר, אז חוץ מכל אלו J היה הייתה מותק. אבל לא הצלחנו למצוא ולהחליט על שם למותק. אז עברו כמה ימים והמכונית התחילה להתמלא במגנטים של בוב ספוג. מה לעשות, כל קופסת שוקולד נוטלה שקנינו בסופר הגיעה עם מגנט של בוב או החברים. ואכלנו הרבה שוקולד. זה מה שקורה שמתבססים על דיאטה של שוקולד ולחם, פסטה ואורז. ואז קלטנו, אנחנו מוקפים בבוב ספוג וחברים, ואיפה המקום הטבעי בשבילם? נגרום להם להרגיש בבית ונקרא למכונית "בקיני בוטום", על שם העיר המימית של בוב ספוג.
המכונית נמכרה בסוף עונת התיירות, לישראלי שאני לא זוכר את שמו, בהפסד קל ב1000 דולר ניו זילנדי.
במזרח, הסיעו אותי על האוסף הביזארי ביותר שנתקלתי בחיים שלי של מכוניות, משאיות, אופנועים, טרקטורים ושלל חיבורי כלאיים בניהם. אבל אני והחבורה הקטנה שכרנו קטנועים. חרשנו את לאוס, על סאן יאנג 125 חצי אוטומטי ואיזשהוא הונדה 125 חצי אוטומטי גם כן. בחנות זה היה מפתה משהו, תמורת 500 דולר אמריקאי היה אפשר לקנות אחד חמוד כזה, חדש לחלוטין. לקנות ולקוות שאיכשהוא, מתישהו תוכל להביא אותו איתך לארץ במחיר המגוחך הזה.
וכל ההקדמה הזאת באה להגיד שהחלטתי שאני צריך אחת חדשה. בקרוב פרטים נוספים.
| |
סיכומיישן
כמו שהבטחתי אחרי שחזרתי ארצה, וביום ההולדת שלי, ולקראת העשרים אלף כניסות לבלוג, ושלוש שנים לבלוג, אז צריך לעשות בלוג סיכום. סיכום מאוד מסיבי.
אז נתחיל עם ה20,000 כניסות:
היפ היפ. יש לי 20K כניסות. האמת שמאז כבר היו כמעט עוד מאה כניסות אבל בלי קשר. OK, די להתפקץ, נעבור לסיכום השנה.
השנה עמדה בסימן הטיול לחו"ל. בלי שום ספק. שדרך אגב, היום, הראשון לאוגוסט זה בדיוק שנה מאז שהטסתי מהארץ.
בסיכום השנתי הקודם הכרזתי שאני וסימפוני החלטנו לאן טסים ושיש לנו גם תאריך. משם הכול כבר נהיה קשור לטיול. החל במריבות ביני לבינה לגבי איך אנחנו מתמודדים עם הטיול ומה יקרה אחרי. משם זה המשיך בלהודיע לעבודה שאני הולך עוד מעט מה שהפך את הכול להרבה הרבה יותר נסבל. לסדר סידורים לקראת הטיול, כמו חיסונים, מסלול, דרכי תקשורת, פרידות. אפילו עשיתי רשיון לקטנוע לפני הטיסה, גם בשביל החלום וגם כדי שאוכל לרכב בטיול. רכבתי די הרבה על אופנועים בטיול, כולם היו בסמ"ק גדול יותר ממה שהיה לי מותר ובמדינות שלאף אחד לא איכפת אם יש לך רישיון אבל לפחות הרגשתי בטוח על הכלי.
ואז טסתי. 9.5 חודשים מטורפים. במהלכם פרסמתי רק 5 פוסטים. התקופת יובש הכי גדולה בכתיבה. אולי אני צריך לפרסם פה מידי פעם את הדוא"לים ששלחתי הבייתה.
אין שום דרך לסכם את כל הטיול הזה, אז אני פשוט לא. פשוט וקל.
מאז שחזרתי לא עשיתי יותר מידי, או לפחות לא דברים פרודקטיבים במיוחד. בעיקר נהנתי לי מהחופש וניסתי להתרגל מחדש לארץ המוזרה הזאת. לעשות את כל הדברים הלא נכונים בקשר עם סימפ. להיפגע לגמרי מחדש. לעבור את השלבים הפסיכולוגיים של פרידה קדימה ואחורה ותוך כדי להכפיל את מספר הנשים ששכבתי איתן וכמעט להכפיל את מספר הבחורות שהתמזמזתי איתן. אז אולי זה כן היו חודשיים מחשלים ומלמדים בדרכן שלהן.
מחר אני עושה משמרת ראשונה בבית קפה החדש שאני מתחיל לעבוד בו, או יותר נכון להתמחות בו. נראה מקום נחמד. מחר גם הצבא יודיע לי האם הוא יצטרך אותי בימים הקרובים או לא.
בכל מקרה, סטטיסטיקה:
נבנה על סמך הפוסט לשנתיים בבלוג
סטסטיקה של הבלוג
מי היה מאמין, ישראבלוג הפכה את הטבלאות לבלתי חוקיות. אז יצא לי פוסט נורא מבולגן.
שורה ראשונה זה הערך והתוצאה היום (או בשבוע האחרון, מתי שכתבתי את הפוסט), זה תמיד יהיה בשחור, התשובה לפני שנה תמיד תהיה בצבע הזה, ואם יש תשובה מלפני שנתיים זה יהיה בצבע הזה.
מובן? לא. לא נורא, תזרמו עם זה. תבינו.
פוסט מספר: 193
160
90
ימים בבלוג: 1207
729
376
מספר קוראים: 20,077
15,687
כ7000
קוראים ליום: 16.6
21.5
18.6
קוראים לפוסט: 104
98
77.7 לא ידעתי שכל כך הרבה
פוסטים לחודש: 4.7
6.6
7.2 פעם הייתי כותב יותר
היום הכי עמוס:
17/5/05 144 כניסות שקראו על יום ההולדת 22 שלי
אותו יום נשאר בראש המצעד. 2 לינואר 2004 – 94 קוראים ביום אחד שבו שני פוסטים, על תוצאות של בדיקת איידס ועל הלווית הדודה
אהבה בישראבלוג:
כל מה שהיה פעם + ריבים פומביים עם סימפ', פלרטוטים עם חצי מישרא ויזיזה בלוגרית.
אוי לא, הרגע קלטתי שגם אני בישרא-סקס!
יקירתי שלי, במה שהתחיל דווקא כפגישה ידידותית, המשיך למשהו קצר ונמשך כבר מעבר ל10 חודשים. ולפני השנה יצאתי גם עם 2 בנות שהתחילו איתי בישראבלוג פעם, היה קצת טרגי, אבל אני אובר-דרמטי שזה נוגע לעניניי הוא-והיא.
קוראים מפה: 92.8% היו מישראל
93.7%
95.1% היו מישראל
קוראים משם לפי הסדר:
אוסטרליה 1.3, ארה"ב 0.9, תאילנד 0.2, אנגליה 0.2, גרמניה 0.1, אירלנד 0.1, הולנד 0.1 וניו זילנד 0.1
ארה"ב 0.7 , אוסטרליה 0.7 (אני אפילו יודע מי זאת) , אנגליה 0.3, תיאלנד 0.2 (הפעם אני יודע מי זה).
מנויים: מי יודע? L אין כרגע פרו, אולי אם אני אתחיל לעבוד אני אקנה חדש.
30
אין לי מושג, אין פרו.
קוראים קבועים: לא יודע, זה בא והולך, את יודעת. מסתבר שיש יותר ממה שאני יודע, הם פשוט מסתתרים ממני.
סטטיסטיקה שלי
גיל: 23, חודשים וחצי
חמישה ימים לפני יום הולדת 22. חודש ומשהו לפני התאריך העברי.
גובה: 176 ס"מ
175 ס"מ.
משקל:
61 קילו, דווקא מאז החזרה ארצה אני מרזה. בעיות עם נשים לא גורמות לך לתיאבון. לעומת זאת, המדריך בחדר כושר אמר שיש לי 12% אחוז שומן בגוף ואם אני רוצה לחזור לריבועים בבטן אני צריך להפחית שומן. התעצבנתי! אני? שמן?!
64 קילו. עדיין מקל, אבל מקל עם כרס שיחרור קטנה. תוצאת הג'אנק פוד.
58 קילו.
עיסוק: מלצר בהתלמדות בבית קפה פלצני במיקום מיוחד
עובד בתמיכת מחשוב בחברה בתל אביב אצל אבא
חייל
פז"מ: זהו, כל זכר כבר עבר. איבדתי את המעמד של חייל משוחרר. אני כבר מתחיל לשלם מס הכנסה וכאלו. למרות שנראה כאילו אולי בימים הקרובים אני אעשה את המילואים הראשונים שלי.
השתחררתי אחרי שלוש שנים פחות יום אחד בלבד. זה נראה כמו היסטוריה רחוקה.
עוד חודשיים למנאייק
חברה: האמת שאין לי מושג. אז אני מניח שאין. מעולם לא הייתי בקשר כל כך מוזר ובלתי ברור כמו עם הסטודנטית הרקדנית. אז אני בינתיים נהנה לי עם עוד בחורות באותו הזמן.
10 חודשים ושלושה ימים ביחד.
אין
על הכוונת: רציתי לפני כמה ימים את הידידה מהצבא, שהייתי דלוק עליה פעם. עושה רושם שהיא חזקה בחבר החדש שלה, או שסתם לא רואה בי יותר מאשר ידיד.
הא ויש גם מתלמדת חמודה בבית הקפה, בדיוק בטעם שלי. נתתי לה טרמפ בשביל להזמין אותה לדייט. היא זרמה, עד שהיא סיפרה שהיא לפני גיוס ואני ברחתי לפני שאני אעשה משהו. כנראה שיש בתוכי פדופיל נסתר.
לא רואה שום דבר חוץ מהחברה. מקסימום מחפש מישהי לשלישיה.
הצוערת
זמן מאז סקס: חזרתי לספור בשעות. מעולם לא היו כה רבות. מעולם זה לא היה כה פשוט. מעולם הסקס לא היה כל כך שטחי, מרוחק ובלתי מרגש.
כמו שאמרו בעבר; "מצבינו מעולם לא היה טוב כל כך." סופרים בשעות.
לא מדברים על דברים טרגיים.
תוכניות לעתיד הקרוב: לחזור למעגל העבודה ולהרוויח כסף. לעשות את שביל ישראל בסתיו. להחליט האם אני מתחיל ללמוד עוד שנה או עוד טיול.
להתפטר מהעבודה ולהתכונן לטיול הגדול.
להשתחרר, לעבוד בארץ עד אוקטובר, לטוס לעבוד באירופה.
דבר אחרון שהתרגשתי ממנו: יצא לי במבחן הטוהר של נענע 72% מופקר. פעם ראשונה מעולם שעברתי את סימפ'.
קבענו, טסים באוגוסט לאוסטרליה
התורנות שבת האחרונה שלי
דבר אחרון שהתבאסתי ממנו:
דיפש-מוד החליטו בסוף כן לבטל. טוב נו חפיף, לפחות יש לי שלוש מאות ומשהו שקל חופשיים. במילא זה לא יכל להרגיש הגיוני להיות של עם אחרים ולא עם סימפ'.
תחום עניין נוכחי: התחבטויות נפשיות זה תחום עיסוק? צילום, עדיין. מפרסם באיטרנט אבל לא מצלם משהו שווה כבר כמה שבועות.
צילום. אבל אני מתחיל להזניח.
ציוד צילום (וזה לא קללות):
Nikon DSLR D70s
Nikkor 28-200
50mm
SB600 flash
Nikon CoolPix 5000
Canon Film EOS 300 HP P&S something
ספר נוכחי: בדיוק סיימתי את עשו של מאיר שלו. קורא את 'הנזיר שמכר את הפרארי שלו' ואת 'הערים הנסתרות מעין' בו זמנית
התאהבות, זה ספר פסיכולוגיה.
מוזיקה שבראש: דיפש מוד (המאכזבים), אהוד בנאי, קרן פלס
אפרת גוש, kosheen ואריאל זילבר.
החלטה חדשה:
ללכת על החלומות עכשיו. כי בכל זאת הזמן מתקתק ומי יודע מתי אני אוכל להגשימם בעתיד.
1) לקרוא יותר את פוסטי נקודות המשבר שלי כדי ללמוד מהם. 2) להפסיק לרצות משהו ולהפסיק באמצע
הא, ואם מדברים על סיכומים, היום הכתומים "חוגגים" את השנה להתנתקות. שמה לעשות אולי לא הייתה כזאת יעילה. אבל לפחות מתו פחות חיילים השנה. הרעיון שניסתי להעביר היה שאני טסתי מהארץ שבועיים לפני תחילת ההתנתקות למען רחוק מהעין רחוק מהלב. והיום זה יום השנה לטיסה שלי. אז יש פה בעיה כרונולוגית. (אולי תאריך עברי ולועזי?)
אז עד לארבע שנים לבלוג, יומולדת 24, 30000 כניסות, מה שיבוא עלינו בירכתו קודם.
| |
תובנות של 25 יום
דברים שגיליתי או נזכרתי בהם ב25 ימים שאני מאז שחזרתי ארצה
* ג'ינג'י אמר לבורג: רוב הידע שלי על פוליטיקה מתבסס היום על ארץ נהדרת. וואי, הרגע חשבתי על משהו מצחיק, איך הייתי מגיב עם היית מגלה שפרץ הוא שר הביטחון דרך ארץ נהדרת...
בורג: מה?! פרץ הוא פאקינג שר הביטחון?!
* יש בארץ כל כך הרבה פקקים. במיוחד בשעת העומס. חידה מתמטית: אם אבא בורג יוצא מתחנת הרכבת במכונית ובורג יוצא באותו הזמן באופנים. מי יעשה את 5 הקילומטרים יותר מהר?
רבע שעה של נסיעה באופנים בכבישים צדדים והתפתליות בין מכוניות בפקק הביאו אותי הבייתה. כמעט חצי שעה של פקקים בשביל אבא בורג להשיג אותי.
* תל אביב תמיד הייתה העיר הגדולה. העיר המגניבה. כזאת שתמיד הרגשתי כמו ילד קטן מהכפר שמגיע ורואה דברים מוזרים ואנשים מיוחדים. אפילו כשעבדתי בה. אחרי הטיול תל אביב פתאום נראית כמו עיר קטנה ושקטה. אבל מה זה מגניבה, לוקחת בכיף את כולן, אפילו סידני (המהוללת בלי סיבה).
מעזראלי, לדיזנגוף סנטר, קינג גורג (אלמונית ופלונית), אלנבי, רחוב הירקון, בוגרשוב, אבן גבירול, כיכר רבין, תל ברוך. התגעגעתי.
שלא לדבר על רוטשילד, בן ציון, פארק דובנוב, שוק הכרמל, נחלת בנימין, כרם התימנים, יפו (!), אבו חסן, פלאפל הקוסם (כריש) ועוד המון מקומות שהיו חברים קרובים ושעדין לא הספקתי להגיד להם שלום.
* בית הבובות, זה סתם הייפ. במזרח כולם דיברו על הלהקה החדשה בארץ משהו טוב ומגניב כזה, שאיך קוראים לה, משהו כמו תיאטרון הבובות, או משהו. אפילו קבלתי כמתנת יום הולדת/חזרה לארץ את הדיסק שלהם מחבר. חמודים. לא יותר. 7 בסולם הבורג וגם זה בגלל שנחשפתי להרבה יותר מידי היפ הופ ציוני בערוץ 24 בזמן האחרון.
* ראיתי את הסרט פרסילה מלכת המדבר, חוץ מפרץ נוסטלגי לאוטבק האוסטרלי, נעלמה לי האכזבה שלא ראינו את הCastle ליד קובר פידי (הר שנראה כמו טירה באמצע המדבר). שהיינו ליד שמענו שהמקום צולם בסרט פריסליה (וגם בסרט, מקס הלוחם בדרכים 3, אל תשאלו אפילו) אז רצינו לראות מה כל ההתרגשות הייתה. אבל לא יצא.
ממש לא נורא, מצדה, או כל הר שולחן אחר בנגב לוקח את זה בגדול. וואו, התגעגעתי למדבר.
חופש זה דבר מבלבל. אני בן 23. גבר. עשיתי בגרות מלאה. שירות צבאי מלא. קצת ניסיון בעבודות שונות. לא נראה רע. יודע אנגלית מצוין. מבין במחשבים. אני לא מתכנן להעלם ולהתחיל ללמוד בקרוב. אינטליגנטי. לומד מהר. בעל בטחון עצמי. רהוט. שמח. סקרן. בעל דרכון אירופי. שמח לעבודה שכוללת נסיעות. שמח אפילו לעזוב את הבית.
אני העובד המושלם!
אין לי מחויבות. אין לי רכוש. אין לי חובות. יש לי טיפה כסף שמור בצד.
אני מרגיש כאילו יש לי עכשיו איזה שנה וחצי חופשית. כשכל העולם מונח מתחת לרגלי, רק לבחור את העבודה והמקום בארץ או בעולם שאני רוצה ואני יכול להשיג את זה.
רוצה לטוס לאירופה לאסוף כסף? קדימה. עבודה חוקית בקהילה היהודית או משהו כזה. אם תמהר אולי אפילו תספיק להיות בגרמניה במונדיאל.
רוצה לעבוד בטבע באמצע המדבר. קדימה. רק מרחק טלפון אחד, תיק על הגב וכרטיס אוטובוס.
כבר התקבלת לעבודה מסודרת באילת. המעסיק מחכה לך, אם רק תגיד להם כן, הם מעלים אותך על מטוס ושולחים אותך לעבוד שם שנה.
או אולי דווקא להישאר בבית לכמה זמן. לעבוד קרוב.
אבא או האחות, או הגיסים יוכלו לסדר לך עבודה מסודרת בהיי-טק. משהו מסריח כזה ששוב להיתקע בעבודה משרדית עם אנשים מבוגרים ולמות משעמום, אם רק תרצה.
כבר עברת את השלב הראשון בשני עבודות נפרדות ומעניינות. יש לך ראיונות שניים בסוף החודש.
חנות צילום ישמחו לקראתך. אני מבין בצילום יותר מרוב המוכרים בחנויות.
בחנויות למטייל מחפשים כל הזמן מוכרים ומרצים, מתחננים לאנשים שחזרו מהטיול, שעשו צבא ושמוכנים לעבוד במשמרות.
כל הבתי קפה והפאבים מחפשים מלצרים ובארמנים לקראת הקיץ. הם ישמחו למישהו שהוא לא תיכוניסט או סטודנט שיעלם עוד חודשיים.
אם יש לך אפילו עוד טיפה כסף. אתה יכול אפילו גם לפתוח חנות לפונפונים במרכז תל אביב אם זה מה שתרצה.
רק תחליט.
| |
חרמנות
חרמנות זה מין (כפל משמעות) דבר כזה שרץ לך בראש שמשעמם לך באמצע שמירה על בחינת בגרות בתנך. זה דבר כזה שככל שתנסה לשנות את הנושא בראש ככה החרמנות רק תתחפר יותר במחשבה שלך. עד שלא תוכל לחשוב על כלום חוץ מעל הציצים של הי"ב-ניקית שיושבת מולך, עושה מבחן ואיך הם נחשפים כשהיא מתכופפת לקרוא את המבחן מקרוב ואיך הם נמתחים כשהיא מתמתחת לאחור.
בשלושה שבועות האלו מאז שחזרתי מחו"ל מפלס החרמנות שלי עלה פלאים. פתאום אני מרגיש צורך "ללחוץ יד לנשיא" כמעט כל יום, ובטיול, רק איזה פעם בשבוע.
ניסיתי להבין למה.
האם בנות ישראל יותר סקסיות ובהייה בהן הולכות ברחוב גורמת לי להתחרמן? יש להן משהו מיוחד, משהו שאין בכל בנות העולם האחרות, אבל יותר סקסיות? וואל, יותר פרבוקטיביות. החוטיני המבצבץ הוא יותר פרובקטיבי, אבל לא יותר סקסי. בטח כשמשוואים ידית אחיזה יהודית שמתפוצצת לברוח מחוץ למכנסים נמוכים מידי לעומת איזה דוגמנית הולנדית שהולכת בבקיני קטנטן ברחוב הראשי של ביירון ביי.
אז האם זה שיחות המסרונים (SMS) הסקסיים שהולכים על קו דק עם סימפוני, וכל המחמאות שגבר רק יכול לחלום לקבל; "אתה כישרון טבעי כנראה. אף אחד לא גרם לי לצעוק כמוך." "הייתי נותנת הרבה בשביל לעשות אותך שוב" שגורמים לי להיות חרמן? זה מחרמן, זה בעיקר בוסט ענקי לאגו, אבל מהר מאוד זה תמיד מתחלף ברגשות אשם של לאן אני מוליך את עצמי ולמה אני מסבך את הבחורה הנהדרת הזאת עוד יותר?
אז לא. רגשות אשם ומחשבות טורדניות על מערכות יחסים הם לא מחרמנים.
אני מאשים את הזמן הפנוי שלי. יושב בבית לא מעט זמן מהיום. רואה טלווזיה, מעביר ערוצים, הנה קליפ סקסי בMTV, ממשיך הלאה, תוכנית עם מיניות האדם וויאגרה בערוץ שמונה, משם לתצוגת "אופנה" של ביקיני וציצים בערוץ האופנה, מגיע לערוץ הקניות, עושה סבב נוסף ומבין סופית שאין שום דבר לראות בטלווזיה.
אז אני מפעיל סרט, שבו כמובן תהיה סצנת סקס לוהטת בין הגיבורה לגיבור.
בורח לאינטרנט. פה בכלל לא חסר סקס. (לא נכנסתי לאתרי סקס כל הטיול, למרות שיצא לי לצפות בלי שתכננתי *). כתבות כחלחלות בYnet, בלוגרים שמדברים על סקס ומשם הדרך קצרה לבלוג שמפרסם תמונות של ערומות ושם קישור לאתר שחייבים לראות. אז אני תוהה מה אני עושה, יושב מול תמונה של בחורה (שנראת) תמימה תוקעת זין גדול לפה שלה כשכל מה שרציתי לעשות זה להעביר כמה שעות בשקט לבד.
לא שיש לי בעיה עם יצר מיני. זה בריא וחלק מאיתנו. אבל הפתרון ההגיוני לערב לבד חרמן היא כמובן - לטפל בחרמנות. אבל במקרה שלי, חמש דקות אחרי, החרמנות פשוט מעלה את ראשה מחדש, מילולית. אז אני צריך איזה שלושה טיפולים בשביל להרגיע אותו לגמרי ודוגרי למי יש כוח לאונן שלושה פעמים בלילה. רק סקס טוב שווה את זה.
אז אני הולך לישון עם זקפה ועוד יותר גורע, מתעורר עם זקפה. כל כך הרב זיקפות בוקר שבוזבזו, הזדמניות להתחיל את הבוקר בצורה הנפלאה ביותר, בסקס בוקר או מציצה בריאה שתשאיר לך חיוך גדול מרוח על הפנים למשך כל שאר היום. הזדמנויות שהפכו לדידוי מוזר בדרך לשירותים ונסיון להרגיע את הבחור כדי שאני אוכל כבר להשתין.
אני צריך לשים את עצמי באיזה כוך במדבר שלא יהיה שם שום דבר שיגרום לי לחשוב על סקס (קבוצת "אשראם במדבר" למשל, למרות ששמעתי שזה ממש לא המקום להיות צנוע וחסוד בו).
או פשוט להתקשר כבר לההיא מראש העין ולגלות מה היא בדיוק מתכננת עלי...
* אינטרנט קפה בהנוי ויאטנם. תמים ורגיל למראה, כמו כל השאר בכל פינות הרחוב. כרגיל אנחנו התיירים היחידים בין הרבה מקומיים. התיישבו בין שני צידי בחור מקומי, בערך בן 20. הבחור, באמצע האינטרנט קפה, פותח 2 חלונות עם פורנו אסיאתית קשה. סרט אחד בצד שמאל של המסך וסרט שני בצד הימני ובצד התחתון עושה שיחות צאטים. שלמרות שהויאטנמית שלי לא הגיעה לכזאת רמה, אני מנחש שזה היה שיחות בנושא, הפתעה - סקס. וככה הוא יושב טוב ומאושר באמצע האינטרנט הציבורי כשאנחנו מתפקעים מצחוק. אני ניסתי להתעלם מפורנו מול הפנים שלי ולדבר עם אמא בסקייפ באותו זמן תוך כדי שהבחור האחר שטייל איתי מעביר עם המקומי ביקורות על השחקניות...
| |
סיבוב שני של יום הולדת
האחיות שלי החליטו שהשנה אני חוגג את יום ההולדת העברי שלי. החליטו, בשבילי, חד צדדית. הרי הודעתי קבל עם ועדה שאני חוזר מתשעה וחצי חודשים בחו"ל יום לפני היום הולדת הלועזי בשביל לחוג אותו עם משפחתי האהובה ולא איזו זונה ויאטנמית + כמה אנשים שפגשתי ברכבת לילה.
אני חושב שהם סירבו לחגוג את היום הולדת שלי יום אחרי שהגעתי רק בגלל שהם לא באמת האמינו שאני אחזור, עד השניה אחרונה, הם היו בטוחים שאני אשנה את התאריך שוב (במיוחד לאור העובדה שלא ממש יצרתי קשר עם הבית בשבועיים האחרונים של הטיול). אז הם לא הטריחו את עצמם בלקנות מתנה ובין ההתלהבות של בורג הקטן מגיע חזרה, הם פשוט לא טרחו לי לקנות לי מתנה.
לא שזה הפריע להן, הן פשוט הזיזו את היום הולדת שלי. "כן, מה אתה לא רוצה לחגוג בעברי?"
אז אתמול קיבלתי מתנה. זה די השתיק את התלונות שלי לגבי שינוי היום הולדת שלי...
קיבלתי קוקרס.
הכפכפים האלו ששוטפים את המדינה הזאת. האמת שגם במזרח ראיתי ניצנים של טירוף בעיניים של הקונים שלהם.
דעתי אליהם, ובכן, אני חושב שזורבבלה הגדירה את זה הכי טוב בפוסט שלה האסונות של 2006 .
הם גם גדולים מידי ובצבע אפור.
אז הם נלקחו חזרה כדי לקבל מידה טובה יותר וצבע "נורמלי". צבע נורמלי בקוקרס זה איזה ירוק מוחטה או כתום זרחני, כי אם כבר אני אלך עם קוקרס אז לפחות שיהיו אותנטים. ואם לא, אז לפחות שחור, משהו שלא יראה כמו כפכפי שירותים ויאטנמים*.
אז עוד כמה ימים גם לי היו את הזוועה. אבל לי יש תירוץ! קנו לי אותם. זה לא שאני בחרתי וידוע שלא אומרים איכס על מתנות.
* כפכפי שירותים זה כפכפים שהם כל כך מכוערים וזולים שאפילו הויאטנמים (והסינים, ועוד כמה מדינות למען הדיון) לא הולכים איתם ברחוב אלא שמים אותם ליד השירותים בגאסט האוס ומסעדות. בגלל שאתה בלי נעלים בבתים ובהנחה שאתה לא רוצה פטריות ברגלים ושאר ג'יפה אתה נועל את הכפכפים בשביל השירותים.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
