מחפש מברג פנוי להברגה

היו היה, לפני זמן רב, פתחתי בלוג.

כתבתי פוסט ראשון והתחלתי לעצב את הבלוג.

אחד הדברים הראשונים ששמתי לה אליהם היא שיש משהו מוזר באפשרויות עיצוב הבלוג. היה אפשר לשים עמודת רשומות משמאל או לשים 2 עמודות רשימות, אחת בכל צד. אבל אין לי כל כך הרבה רשימות ולמה לי לשים את הרשימות בצד שמאל. הרי אני כותב בלוג בעברית, כלומר ההתחלה, איפה שרשום מי אני ומה אני צריכה להיות בצד ימין.

שנה וחצי הייתי מתוסכל (טוב, אני קצת מגזים) בגלל זה, עד שקניתי פרו. עכשיו עם הפרו יכולתי לעצב את הבלוג בצורה חופשית לגמרי. הדבר הראשון שעשיתי היה לשים את הרשימות בצד ימין.

אני קורא לכל מי לכל מי שיש לו פרו להעביר את הרשימות לצד ימין, כמו שבלוג עברי גאה צריך להראות.

איזה יופי, ביולי 2005 יריב הוסיף תבניות HTML מעוצבות מראש. אפשר לראות אותן כאן. ומה הקטע העיקרי בהן? כולן עם הרשימות בעברית!

אני לא יכול לקחת שום דרדיט על זה. אבל זה עושה לי טוב וזה אומר שמעכשיו, אין לי שום צורך לנסות לשכנע אנשים. מי שרוצה יכול.

איזה יופי כפליים, בנובמבר 2006, כבר כל אחד יכול לשנות את המיקום של הרשומות בקלות ונוחות, בלי קשר אם יש לך פרו או לא.

ירוק

זה בסדר, לא נהפכתי פתאום לשפנפן אוכל חסה והמבורגר צמחוני מפטריות באגדיר. זה מה שנשאר אחרי ההילולה השלמה, הפעם עם השיפודים בצד.

לא מבינים את המחווה? האבא הרוחני של כל הצלמים בישראבלוג, הצביץ, עושה את צעדיו הראשונים בדרך להצלחה ובימים אלה סגר את תערוכתו הראשונה המדוברת רבות, צילם פרסם את זה.

זכויות לפיתוח הקונספט - סימפוני

האם את מאמינה באלוהים? אם לא, האם היית רוצה להאמין?
אני חושב שכחבר בטבעת "אלוהים הוא זמני" אפשר להבין שאני לא מאמין באלוהים. למען האמת אני לא מאמין בשום כוח עליון.
הייתי רוצה להאמין? כן, בכל מעודי ועצמותי. אני רוצה להאמין במשהו, משהו ששומר עלינו מלמעלה. משהו שאשם. אבל אני לא יכול לחשוב ככה בלי לשקר לעצמי.
יש לי כל כך הרבה מילים שפוכות בבלוג על זה, אין לי יכולת נפשית לרשום את כל זה מחדש.

האם את יהודיה? אם לא, אז מה?
אני יהודי. אין אפס. לטוב ולרע, אני יהודי.
לא כל כך בדת. אם אתה לא מאמין בדת אז אין לך דת.
אבל בזהות שלי, כלומר בערכים, בשייכות, בחברה, אני יהודי.
וכבר לא כל כך מתבייש בזה.

האם יש לך בעיה עם אנשים עם דעות שונות ממך בענייני דת?
לא. אמנם רוב החברים הקרובים הם חילונים בדרגות שונות אך אני אוהב להפגש ולדבר עם אנשים עם דעות אחרות. כל אחד מסביר את עמדתו בצורה נבונה ושקטה. עושים דיון כיפי ומעניין.
יש לי בעיה עם מישהו שמנסה להכריח אותי לנהוג בחיי כמו שהוא חושב שצריך לעשות. מה שאנשים קוראים לו כפייה.
יש לי גם בעיה עם אנשים שצועקים או מנסים להחזיר אותי בכוח בתשובה. תסבירו בשקט, אל תצעקו ואל תקראו לי אדיוט או טיפש.

האם, לפי דעתך, יש גן-עדן וגיהנום?
לא.
אמונה נוצרית משעשעת. דרך מצויינת לגרום לאיכרים המדוכאים של ימי הביניים להתעלם מהחרא חיים שלהם ולהמשיך לבוא לכנסיה בתקווה שיהיה יותר טוב.

האם את מאמינה בגורל?
לא.
אני לפי דעתי אני חופשי לחלוטין לפי הבחירות שלי.
למען האמת גם היהודות טוענת שאין גורל, או לא גורל במשמעות הרגילה של הנצרות. היהדות מדברת שיש גורל, אבל אפשר לשנות אותו לפי ההחלטות של הבן אדם. אז איזה מין "גורל" מוזר?

האם את מאמינה בגילגול נשמות?
לא.
אין לי כוח להסביר למה לפי דעתי אני לא אהיה חלזון בגורל הבא.

מה, לפי דעתך, יקרה לך אחרי שתמותי?
ישימו אותי בתוך בור באדמה. רוב הסיכוי שבקומה מתחת לאיזשהיא אישה זרה ומעל איזשהו גבר שמן.
ואשאר שם כדי לשמש אוכל לתולעים.

באסה.

מה, לפי דעתך, יקרה לך אחרי שתמותי?
תגידו, זאת שעושה את השאלונים תמיד משאירה איזשהיא טעות כדי שיהיה על מה להתמרמר?

 הבטחתי פוסט על רוחניות בצורה קלילה, אז הנה, זה יוצא ממני במשמרות לילה בתחנת הדלק. אני מסדר עיתונים בסוף המשמרת ומי מציץ ולא מחייך אלי מהשער של מעריב סופשבוע?

מי אם לא רבאיי גפני בכבודו ובעצמו בפרצוף אומלל. הבחורצ'יק קיבל כתבת שער בעיתון סוף שבוע גדול. רק חבל שזה בעיקר על אהבתו לחיבוקים ולפי איך שחלק טוענים, לא חיבוקים רוחניים.

למשל יש הטוענות שכשהוא היה בן 20 הוא עשה מעשים מגונים בבת 13. זה לא נראה לי כל כך נכון, אבל מי יודע. אני חושב שאנשים מבלבלים את הפתיחות שלו והנטייה שלו לחבק כל דבר ולהעניק לכל דבר אהבה כהטרדה מינית.

בכל מקרה קצת קשה לשפוט בן אדם לפי משהו שהוא עשה לפני עשרים ומשהו שנה. אבל בעיני הוא בסדר גמור. האמת, אמנם הוא לא שליט"א אבל בעיני הוא עדיין שולט.

בעצם זה לא כל כך קליל. אז הנה בדיחה שמישהו מאוד מסוימת סיפרה לי:

מה הבעיה הכי גדולה של אתיאיסט?

- אין עם מי לדבר בזמן האורגזמה.

טוב, אבל אותי זה קרע מצחוק...

הערה: הפוסט הועלה בשבע בבוקר כשאני מת מעייפות ולא היה בעל הגיון רב. לכן העמדתי אותו בפינה לכמה ימים כטיוטה כדי שיבין שהוא היה רע. עכשיו אחרי שהוא שונה קצת, הוא יכול לשחק עם שאר הפוסטים.

מהו המקום הכי פרוע שעשית בו סקס?

שלל מקומות מוזרים משהו, זה מה שקורה שאתה גר עם ההורים. אתה מפתח סטייה משהו למקומות מוזרים. שדה, פרדס ויער, חניון, חוף ים ביום ועוד, אבל נראה לי שהשיא זה בהחלט על פסי רכבת.

זה בסדר, אמצע הלילה בערב שבת, אין אף רכבת באזור. אבל רכב אבטחה יש ויש...

מישהו שם לב למוטיב חוזר של רכבת בבלוג?

איפה היית רוצה לעשות סקס ואף פעם לא עשית?

* מתחת להתחלת מסלול הנחיתה בנתב"ג, כשהמטוסים טסים ממש נמוך, עושים המון רעש והכל רועד. (צ'מעו יש שם 'הרבה' אבטחה)

* כשקריר, על מכסה מנוע חם של מכונית.

* בשירותים של הרכבת.

* במעלית תקועה.

* על קצה צוק, כשהבחורה מחזיקה בי כדי לא ליפול.

תנו לי כמה דקות, אולי אני אזכר בעוד דברים.

האם פעם עשית את זה במכונית כשמישו נוהג מקדימה?

למרות שאני שונא לנהוג, אני תמיד נוהג. רק פעם אחת בכל חיי, בחורה שהייתי איתה בקשר הסיעה אותי. אולי זה קטע של שליטה. אז בקיצור אני נוהג ולכן אני לא עושה שום דבר.

וכשאני נוהג אני גם ככה די מרחף, אז עדיף שלא יעשו לי שום דבר, אם רוצים לחיות כמובן. (מנסיון דרך אגב)

אם לא, אז האם עשית משהו קרוב לזה שגרם לשאר נוסעי המכונית לתגובות כלשהן..?

לא, לא ממש.

מה עדיף חניון, שירותים במועדון או שירותים במטוס?

חניון, אבל אחד כזה בטבע, ועל המכסה מנוע ולא בתוך המכונית.

מקומות קטנים לא מוציאים את הטוב שבי.

מי היה הראשון שלך?

החברה הראשונה הרצינית שלי. אחרי שבעה חודשים ביחד, שבועיים אחרי יום ההולדת 17 שלי (קיוויתי שזו תהיה המתנה שלה אלי, באסה רצינית כשלא).

חרא סקס. אבל השתפרנו משך הזמן.

לאן הגעת הכי רחוק?

מה זה קשור פתאום, אחרי כל השאלון אתם נזכרים לשאול האם עשיתי סקס?!

לא רחוק במיוחד, אנגליה.

נו באמת, כל כך בנלי, לא יכלתי למצוא בדיחה טובה יותר...

מתי הייתה הפעם הראשונה?

אוי, כבר עיניתי על זה לפני 2 שאלות בטעות. טוב נו, אני אעשה העתק+הדבק:

החברה הראשונה הרצינית שלי. אחרי שבעה חודשים ביחד, שבועיים אחרי יום ההולדת 17 שלי (קיוויתי שזו תהיה המתנה שלה אלי, באסה רצינית כשלא). חרא סקס. אבל השתפרנו משך הזמן.

האם אי פעם יצא לך לעשות "דריי סקס"?

פעם אחת, חוויה שלא זכורה לטובה. לא רוצה לחזור על זה.

כל יצירה צריכה מוזה. מוזיקה, צילום או כתיבה, כל יצירה צריכה מוזה.

חלקת האומנות הקטנה שלי היא צילום, זה מה שעושה לי טוב, מה שאני עושה טוב, מה שאני אוהב להציג. אבל כבר כמה חודשים שאין לי באמת רצון לצלם.

לא שחסר רצון, אבל כל תוצאה שיוצאת אני לא מרוצה. תמיד רואה איך אני יכולתי לשפר, איך אני פספסתי, למה התמונה לא טובה, למה היא לא חדשנית, למה היא בדיוק כמו עוד מיליוני תמונות אחרות, למה השתמשתי בחרא טכניקה ובכלליות חוסר במוזה. בקיצור ניתן להבין איך אני עושה ביקורת רצחנית לכל תמונה שלי ולכן, פרפקציוניסט שכמוני, אף פעם לא מרוצה. אם אני לא מרוצה מהתוצאה אין לי עידוד לצלם עוד. מעין מעגל קסמים שכזה ובאמת, הקוראים הותיקים יכולים לשים לב שבזמן האחרון כמעט ואין תמונות שמתלוות לפוסטים.

חוץ מבנושא אחד, נושא אחד, קטן וספציפי שבו נראה כאילו אני נשאר אופטימי וכמעט תמיד מרוצה מהתמונה. תמונות שלה, לא משנה איך, מקום וסגנון, היא מוציאה את מיטב הצלם שבי.

אין תמונות נוף, אין תמונות בניינים, אין תמונות אברסקטיות, אין תמונות ספונטאניות, אין תמונות מבימות, אין תמונות מאקרו, אין תמונות תנועה, אין תמונות סטטיות, אין תמונות שאני מרוצה מהם אלא אם כן היא בתוכן. רק חבל שאני לא יכול להראות לכם תמונות עם הפנים שלה...

מסוג הדברים שבהם אתה נזכר על שלושת רבעי בירה ושוט וויסקי. אחרי שברשימה האחת לפני אחרונה הייתה לי בעיה להסביר את הרגשת השייכות ליהדות למרות האתיאיסטיות שלי מצאתי את התשובה. הרב מרדכי גפני הסביר את זה הכי טוב:

האדם היהודי מורכב משני דברים, הדת היהודית והזהות היהודית. אתה יכול להתכחש ולסרב לדת היהודית, אבל אתה לא יכול להתכחש לזהות שלך. בזהות שלך אתה יהודי, מעצם זה שגדלת בארץ, במשפחה יהודית, שלימדו אותך יהדות וערכים יהודיים.

התכחשות ליהדות כזהות, היא התכחשות לזהות של עצמך, כלומר התכחשות לעצמך, אתה לא יכול. אם אתה מתכחש לעצמך ועברך, אז מה בעצם מרכיב אותך?

אתה יהודי, גם אם אתה לא מאמין בדת.

לכן בדתי אני לא יהודי, אין לי שום דת, לעומת זאת בזהותי אני יהודי.

אוקי, די אם הפלפולים הפילוסופים האלו, אני מבטיח כמה פוסטים רדודים...

צמיד למזכרת, זה כל מה שנשאר.

חוץ מהרבה זיכרונות כמובן.

בעצם זה לא נכון, יש לי גם:

את הספרון שקיבלנו בסוכת חב"ד אחרי ארוחת ערב ושיחה לתוך הלילה.

את העלון של הקבוצה שרוצה להקים ישוב חקלאות סביבתית בנגב בחסות הרב "השולט" גפני שדרך אגב היה מאוד חצוף ושפך עלי בקבוק מים.

וכמובן את מספר הטלפון של הבחור מקריית אתא שרוצה לעשות שלישיה. איכס.

הזיכרון הכי חזק, הליכת מלאכים. לא הייתי חושב אי פעם שהייתי עושה את זה, אני עם הפחד מאינטימיות וממגע עם אנשים (במיוחד זרים לחלוטין), אך בפסטיבל שאנטי, התנהג כשאנטי. הליכת מלאכים זה 2 טורים של אנשים שיוצרים מעבר. באמצע עובר בן אדם שעוצם עיניים, שאר האנשים מוליכים אותו, מחבקים אותו, נוגעים בו ומברכים אותו לחג שמח. בקיצור מרעיפים עליו אהבה. אז אחרי שעתיים בצד המרעיף, אבל מה זה משנה הזמן בפסטיבל שאנטי, הגיע תורינו לקבל אהבה. חוויה מדהימה ולו רק כי אני חושב שחיבקתי יותר אנשים באותם שעתיים וחצי מאשר בכל החיים שלי.

זיכרון חזק שני, יום אחרי הפסטיבל, באמצע הטיול בנחל יהודיה, עוצרים לנוח באחת הברכות ועוברים אותנו שלושה ערסים. מברכים אותם, הם מברכים אותנו, סמול-טוק קצר ואז אחד מהם לפני שהוא נפרד מאיתנו כשדעותינו עוד חיובית עליו מודיע לנו שאנחנו פריירים שקנינו כרטיס כניסה לבראשית ושהוא לא. אז שאלנו איך הוא השיג צמיד בלי לשלם והוא הגיב: "הייתי בחניון הקמפינג של בראשית וראיתי בחורה שיכורה מעולפת, אז חתכתי ולקחתי לה את הצמיד". אנחנו היינו בהלם, שדדת אישה מעולפת ועוד אתה מתגאה בזה. נפלא, זה הזכיר שיש גם אנשים כאלו בעולם.

אתם יודעים, בשבועיים האחרונים, אני מסתכל על כמות הפוסטים שלי וחושב על מה עשיתי ואם אני עוצם את העיניים ממש חזק ומנסה לשכנע את עצמי, אני יכול להישבע שפתאום, אולי, עושה רושם שאולי - יש לי חיים.