שלום לכל הבנים, הבנות ואלה שלא בטוחים בזהות המינית שלהם,

מי שקרא את הפוסט הקודם - יודע שביום שישי האחרון רבתי עם אימא שלי. חתיכת מריבה רצינית. הטחתי בה כל מה שאני חושבת עליה. פגעתי בה כהוגן. מאז אימא שלי סירבה אפילו להסתכל עליי. היא רתחה עליי. ביום שבת כשנכנסתי לחדר השינה שלה ושל אבא שלי, כדי לקחת מהארון שלהם גרביים, כי לא היו לי גרביים נקיים - היא גירשה אותי מהחדר בצרחות. כשראתה אותי במטבח לוקחת מהעוגה שהכינה - היא כמעט תלשה לי את הפרוסה מהיד, כי אמרה שלא הכינה אותה בשביל אנשים שמזלזלים בה. כשראתה אותי יושבת מול המחשב שלה, כי במחשב שלי התנתק האינטרנט - היא אמרה לי לקום ממנו מיד ודרשה ממני למחוק את הקבצים ששמרתי שם.

ביום ראשון יצא לי לדבר עם אחותי הגדולה. אחותי סיפרה לי שכשהגיעה לאוניברסיטה באותו יום - אז אבא שלנו עשה לה שיחה (היא לומדת באוניברסיטה לתואר שני ואבא שלי עובד באותה אוניברסיטה). אבא שלנו אמר לה שאימא בכתה בסופשבוע ועוד כל מני דברים קשים.

הצטערתי לשמוע את זה. קודם כל - הצטערתי שדפקתי את אחותי. הרי במהלך המריבה בשישי בערב, הטחתי באימא שלי בעיקר דברים שאחותי סיפרה לי. זה לא היה יפה מצידי, כי אם אחותי הייתה רוצה שאימא שלי תדע - היא הייתה אומרת לה ולא לי. בנוסף, הצטערתי שפגעתי כל כך באימא שלי. עם כל הדברים הרעים שאני חושבת עליה - לא הייתי רוצה שהיא תבכה בגללי.

ביום ראשון בערב ישבתי עם ההורים שלי והאחיות הקטנות שלי לראות "האח הגדול" (אני מודה שאני צופה בזה. תכלס, כמעט כל המדינה צופה בזה ורוב האנשים לא מודים). אימא שלי לא הסתכלה עליי ולא דיברה איתי. כשאחותי הקטנה אמרה לנו להפסיק להתנהג כמו ילדות קטנות ולנסות לפתור את הבעיות בננו - אימא שלי שוב נראתה על סף דמעות.

אתמול, באמצע קורס הפסיכומטרי שלי, שלחתי לאימא שלי הודעה לפלאפון: "אימא, אני כל כך מצטערת שפגעתי בך. לא הייתי צריכה להטיח בך דברים קשים כל כך." אימא שלי לא הגיבה על ההודעה. מאז לא יצא לי לראות אותה כי כשחזרתי הביתה כשהיא כבר ישנה.

אני מאמינה שאנחנו כן נשלים, אבל שזה יקח זמן.

הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים כמה התלוננתי לאחרונה שאני עמוסה עד מעל הראש ושיש לי בכל יום עבודה או לימודים. היום שמתי לב פתאום עד כמה זה לא נכון. השבוע אני לא עובדת בכלל בחנות, שבוע לפני כן עבדתי רק פעם אחת בחנות ושבוע לפני זה עבדתי רק פעם אחת בחנות. לפני כן לא קראו לי לחנות חודש שלם בגלל החגים ולפני כן עבדתי רק יומיים רצופים וזהו (היומיים הראשונים שלי בעבודה בחנות הזאת).

הסיבה לכך שנראה לי שכל יום יש לי עבודה או לימודים, היא הצורה הלא מקצועית, בה מנהלת החנות עושה את סידור העבודה. היא עושה את הסידור באיחור ועושה מלא שינויים ברגע האחרון. יש לי קורס פסיכומטרי בימים שני, רביעי ושישי, אז כל שבוע אני מבקשת לעבוד בימים ראשון, שלישי וחמישי. בכל יום שישי אני מתקשרת לפחות שלוש פעמים, כדי לברר אם כבר עשו סידור עבודה. אני ממש רודפת אחריהם בשביל הסידור המזדיין הזה.

לרוב הם מודיעים לי רק ביום ראשון וגם אם הם מודיעים ביום שישי - יש שינויים של הרגע האחרון. למשל, ביום חמישי הייתי אמורה לעבוד אז סידרתי את כל הזמן שלי בהתאם ואז שעה לפני שהייתי אמורה לצאת מהבית - מנהלת החנות התקשרה ואמרה שאין לקוחות, אז אני לא צריכה להגיע באותו יום לעבודה. או דוגמא נוספת - היום יום שלישי ורק היום גיליתי שאני לא עובדת בכלל השבוע. אמרו לי שיודיעו לי על סידור עבודה רק ביום ראשון, ביום ראשון כשהתקשרתי לברר - מנהלת החנות אמרה שהיא עסוקה ועדיין לא עשתה סידור עבודה. ביום שני היא התקשרה וביקשה שאעבוד ביום שלישי (כלומר היום) משמרת בוקר. אמרתי לה שלא אכפת לי לעבוד משמרת בוקר, אבל שיהיה לי קשה להגיע בשמונה בבוקר לחנות כי אני גרה בצד השני של העיר ואאלץ לצאת מהבית בשש וחצי. ביקשתי להגיע בשמונה וחצי. היא אמרה שתחזור אליי עם תשובה ולא חזרה. אחר כך מישהי מהחנות  התקשרה להגיד לי לבוא מחר בבוקר, מבלי שתדע שביקשתי להגיע חצי שעה מאוחר יותר. חזרתי על בקשתי. היא אמרה שתחזור אליי. בקיצור, התקשרנו אחד לשניה אלף פעם וזה נגמר בסופו של דבר בזה שלא הודיעו לי אם צריכים אותי היום בבוקר או לא, אז פשוט לא הגעתי. היום התקשרתי וגיליתי שמצאו עובדת אחרת שתעבוד היום בוקר.

מבחינתי זה דווקא אידיאלי לעבוד רק פעם אחת בשבוע. זה הרי בדיוק מה שחיפשתי. מקום עבודה שישלם עליי ביטוח לאומי ושאוכל לקבל ממנו כמה מאות שקלים בודדים בכל חודש. אם היו בכל שבוע מודיעים לי מראש שזה סידור העבודה לשבוע הבא - הייתי מאושרת. הבעיה היא שאני כל הזמן חיה בתחושה שאעבוד שלוש פעמים בשבוע ואז אלף פעמים טורפים לי את הקלפים, כך שקשה לי לסדר את הזמן שלי מבחינת לימודים.

המצב הכלכלי שלי גרוע מאי פעם, אבל אנג'ל הבטיח שילווה לי קצת כסף. אני מאמינה שיהיה בסדר. אני גם מנסה לקצץ בהוצאות. איזה הוצאות כבר יש למישהי שחיה עם ההורים? ממש לא הרבה, מלבד זה שכל חודש יורד לי מחשבון הבנק - 700 שקל חשבון פלאפון. כל כך חבל שקשה לי לשלוט בעצמי בקטע הזה של לדבר בפלאפון המון.

בשבוע האחרון מצאתי את עצמי בוכה בשלוש פעמים שונות, ובכל פעם לא ידעתי את הסיבה. אף פעם לא הייתי במצב הזה שבו יש לי פרצי בכי אקראיים, ואני אפילו לא יודעת למה. הנחתי שזה קשור למתח וללחץ שאני נתונה בהם בגלל הלימודים לפסיכומטרי ובגלל שהמצב בבית לא-משהו ובגלל שמשגעים אותי מהעבודה. אבל עמוק בפנים ידעתי, שאלו לא הסיבות העיקריות. הסיבה העיקרית הייתה בובי.

לא, לא רבנו. גם לא קרה שום דבר חדש שיצדיק בכי. מה שקרה זה שלאחרונה משתנה בי לאט-לאט הפרקסטיבה שלי למצב הקיים. יותר ויותר קשה לי להתמודד עם זה, שאנחנו שונים בכל מובן אפשרי. יותר ויותר קשה לי להתמודד עם זה שבובי אדם סגור. יותר ויותר קשה לי להתמודד עם זה שבובי לא רוצה לבלות עם המשפחה והחברים שלי ועם זה שהוא לא רוצה לצאת אף פעם לשום מקום (פירוט על כל זה בפוסט הקודם).

בנוסף, קשה לי עם זה שהוא חושב שהחיים חרא ולא מנסה לקדם את החיים שלו לשום מקום, קשה לי עם זה שהגסיסה של אבא שלו תמיד מעיבה על היחסים בננו. קשה לי עם זה שכל דבר חייב להיות כזה סיפור גדול ושום דבר לא קורה בקלות, כי אנחנו אף פעם לא רוצים את אותם דברים.

לאורך כל שבעת וחצי החודשים של היחסים שלנו, הפריע לי משהו אחר כל כמה ימים. בגלל שאני טיפוס שכל כך שונא משחקים, וכל כך שונא מניפולציות וכל כך שונא להסתיר דברים, תמיד שיתפתי את בובי במה שהפריע לי. משפט שיצא לי להגיד לו המון פעמים הוא:"אני יודעת שאתה לא יכול לשנות את זה, אבל אני פשוט רוצה שתדע איך אני מרגישה."

לאורך כל שבעת וחצי החודשים של היחסים בננו, עשיתי כל כמה ימים עשיתי לבובי שיחת "יחסינו לאן." כל כמה ימים אמרתי לו דברים שמפריעים לי, בידיעה ברורה שהוא לא יכול לשנות אותם ושגם אם ישנה - לא יעשה את זה בלב שלם. התוצאה היחידה שיצאה מזה הוא ששנינו הרגשנו מחורבן ואני גם הרגשתי רגשי אשמה על כך שהעקתי עליו, בזמן שאבא שלו כל כך חולה.

בובי הוא מי שהוא והדברים שהוא יכול להציע הם הדברים שהוא יכול להציע. לאחרונה הגעתי למסקנה שלא כדאי לדבר איתו על דברים שאין בכוחו לשנות, כי זה לא גורם לשום דבר טוב.

העניין הוא שלא לדבר איתו על הדברים - גרם לי להתפוצץ. זה גם גרם לי לחשוב:"מה הטעם ביחסים האלה - אם אני לא יכולה לשתף אותו בדברים מהותיים שאני מרגישה בנוגע אליו? לא צריך לשתף בכל פיפס, אבל מדובר באמת על דברים משמעותיים שמפריעים לי."

הייתי יכולה להתמודד עם כל אחד מהדברים שמפריעים לי, אם רק הדבר הזה היה מפריע לי. הבעיה הייתה שמכלול הדברים גרם לי להרגיש שזה פשוט יותר מדי.

בזמן האחרון פשוט יותר קשה לי להכיל אותו ואת התסבוכים שלו. אני מרגישה שזה גוזל ממני יותר מדי כוחות, בזמן שאני רוצה לשמור את הכוחות שלי לדברים אחרים, כמו למשל הלימודים לפסיכומטרי. קצת מצחיק שאני זו שטוענת שקשה לי להכיל אותו, בזמן שהוא זה שכל הזמן תומך בי. בובי לא נוטה להתמסכן. הוא אף פעם לא מבקש את התמיכה שלי או שאקשיב לצרות שלו יותר מדי או שום דבר כזה. אני זו שכל הזמן מבקשת ממנו תמיכה. אני זו שמקטרת לו על הלימודים ועל הבעיות עם אימא שלי ועל כל מני צרות בכל מני תחומי חיים, והוא זה ששם בשבילי.

בשבועות האחרונים, מאז התחיל קורס הפסיכומטרי, בובי תמך בי בצורה מקסימה. בכל יום שאל אם למדתי, הציע לעזור לי באנגלית, עודד אותי כשהתייאשתי, דירבן אותי ללמוד. הוא היה ועודנו, הכי מקסים בעולם.

קצת מוזר שדווקא עכשיו הגעתי לנקודת שבירה, כי היחסים בננו טובים בתקופה האחרונה. אנחנו כבר לא רבים כל הזמן, כמו שהיה לפני כמה חודשים, אנחנו כבר יותר יודעים לכבד את מה שחשוב לאחר, אנחנו מסתדרים אחלה ואני מרגישה שהקשר בננו התעמק והתחזק. אז מה קרה לי פתאום? לא יודעת. אני רק יודעת שהגעתי לנקודת שבירה. נמאס לי. נמאס לי מהבעיות.

אני מאוהבת בבובי עד עמקי נשמתי. אני ממש ממש ממש אוהבת אותו. ממש. אף פעם לא הרגשתי ככה כלפי אף גבר. קשה לי לדמיין את חיי בלעדיו. בובי נותן לי חום ותמיכה ומתיקות. אז מה הבעיה שלי? ממתי הפכתי לכזאת תובענית?

אתמול, כשאני ובובי דיברנו בפלאפון - פתאום שוב צצו לי דמעות. ניסיתי להסתיר את זה, אבל בובי שמע בקול שלי שאני עצובה. הוא שאל שוב ושוב מה קרה. לא רציתי לספר לו. גם לי וגם לו נמאס משיחות "יחסינו לאן" שלא מובילות לשום מקום. גם לי וגם לו נמאס שמדי כמה ימים אני אומרת לו שמפריעים לי אלף ואחד דברים שהוא לא יכול לשנות, וגם אם ישנה - לא יעשה זאת בלב שלם. השיחות האלה סתם גורמות לשננו הרגשה מחורבנת.

בסוף אמרתי לו. בובי לא ידע איך להגיב אליי. מצד אחד, הוא כאב את כאבי. מצד שני, הוא כבר התעצבן עליי. אמר שנמאס לו כבר מהדרישות שלי. שנמאס לו כבר מהשיחות האלה. שנמאס לו כבר להרגיש שהוא מדכא אותי. אמר שלאחרונה כבר לא כיף איתי. בנוסף, הוא אמר שאני מלחיצה אותו ולא נותנת לו מספיק ספייס.

התנצלתי. הסברתי לו שאני מרגישה חסרת אונים. שאם אני מדברת איתו על הדברים האלה - אני מרגישה חרא ואם אני לא מדברת איתו על הדברים האלה - אני מרגישה חרא. בובי שמע בקול שלי את התסכול. הוא התרכך והציע שניפגש. קבענו להפגש מיד, כדי לדבר על הדברים.

בפגישה בובי הביע כלפיי חום ומתיקות, אבל אמר רק דברים שכבר ידעתי בעצמי: שאו שאקבל אותו כמו שהוא ואת הדברים שהוא יכול להציע כמו שהם או שאעזוב אותו. להיות איתו וכל הזמן להיות מדוכאת ולעשות כל יומיים שיחת "יחסינו לאן" - זו לא אופציה. הסכמתי איתו לגמרי.

הקוצ'רית שלי אמרה לי פעם שכנראה שהיתרונות גוברים על החסרונות בקשר עם בובי - כי עובדה שאני נשארת איתו. אני הרי לא מזוכיסטית. היא אמרה שביום שארגיש שהחסרונות גוברים על היתרונות - אני אקום ואלך ושהיום הזה כנראה עוד לא הגיע, כי עובדה שאני נשארת איתו. הסכמתי איתה וחזרתי על זה שוב ושוב.

לאחרונה אני מבינה שאי אפשר למדוד יחסים במתמטיקה הפשוטה הזאת. הרגש מתנגד להגיון. אל תשכחו שאני אוהבת את הגבר הזה. אוהבת אותו בטירוף. מאד קשה לעזוב מישהו שאוהבים.

אין לי את תסמונת האישה המוכה שנשארת עם גבר רק כי היא אוהבת אותו ורק כי היא מקווה שתצליח לשנות אותו. אני אוהבת אותו כמו שהוא. אל תשכחו שהוא כל הזמן תומך בי וכל הזמן מקשיב לצרות שלי וכל הזמן מכיל אותי. הוא גם דואג לכך שאלמד לפסיכומטרי. שואל כל יום אם למדתי ומציע עזרה. הוא מפנק אותי. נותן לי חום ואהבה. משקיע בי. איתו אני יכולה להיות אני עצמי. הוא כל כך מתוק עד שאני לא יודעת מה לעשות עם החמימות שמציפה אותי, בכל פעם שאני רואה אותו או שומעת את קולו בטלפון. יחד עם זאת, הוא גם מחרפן אותי ומתסכל אותי. איזו תסבוכת.

אין לי מושג מה לעשות.

איזה כבוד. בחור טוב כתב עליי ב"מפגש שלא היה 2008" שפירסם. אני אומנם מוזכרת שם מעט, אבל גאה להיות מוזכרת שם בכלל.

בימים האחרונים קראתי את הספר "עשר ממזרות" של ברברה בל. ספר חזק מאד, שהשפיע עליי מאד. הוא עוסק בעיקר בעבירות מין. אחותי הלוותה לי את "אישתו של הנוסע בזמן" של אודרי ניפנגר וטענה שזה הספר הכי טוב שקראה אי פעם, אבל אני ממש לא התחברתי.

לפני כמה שבועות ראיתי את "בית השעווה." ראיתי אותו בעבר, אבל עברו מאז כמה שנים. ממש אהבתי את הסרט. אחלה סרט אימה.

אל תתביישו להגיד "לידי לא מעשנים".

שלכם,

נונה.