זאטוטון

אחרי שהזאטוטים התרגלו סוף סוף לקום בשעת בוקר נורמלית ולמהר להתכנסות היומית בגן, מבלי למרר בבכי. הגיעו שוב חופשות החגים ושיבשו את סדרי העולם. שבועיים של שיגרה דינמית, שתיזזה אותי בין אסיפות ההורים, התישה אותי בריצה בהולה בין חנויות הספרים להשלמות אקדמאיות נחוצות, ושוב הכל התהפך.

"מחר אין גן" צוהל הזאטוט בזחיחות "אפשר לישון מאוחר ולראות האח הגדול". בתחילה (לא נעים להודות בפרהסיה) אני טועה לחשוב שמדובר בתוכנית משפחתית.

"אפשר לקרוא ספר" אני ממליצה על אופציה פדגוגית יותר. אבל הזאטוט מושך בכתפיו, מתכרבל בכורסא ומרתק עצמו לריאליטי ההזוי. אני מצטרפת לצפיה בתוכנית ומקדישה חמש דקות מזמני לאייטם בו הדמויות צורחות זו על זו בעילגות. לחרדתי אני מגלה שחבורת האנשים ההזויה הזו, שמתגאה ברצח קנגרו וארנבות, ומאתגרת את עצמה באיסוף ומיון תולעים וברגים, ודנה בכובד ראש בהחלטה גורלית על רחצה במקלחת, מהווה מודל התנהגותי לזאטוטים. אני מתכווצת כשגיבורי המסך מנהלים סימפוזיון לוהט על הסיגריות שנטלו ללא רשות מהגיבורה הטראגית לילך, ונדהמת לגלות שגיבורי התרבות של הזאטוט הם לא מיקי מאוס העכבר, או בובת העץ פינוקיו ואפילו לא מקס ומוריץ הידועים לשימצה. אלא שיפרה, ערן, יוסי, קרן, שי, נעמה ועינב ועוד כמה שמות שלא הצלחתי, לבושתי, להפנים.

אני לא יכולה להמנע מהשוואות בין גיבורי התרבות ההיסטוריים, שאיכלסו והעשירו את עולם ילדותי לגיבורי התרבות העכשוויים. אני לא מתכוונת חלילה לגיבורים קונטרוברסליים כמו טרומפלדור, ברנר, או ביאליק, אלא לגיבורים אוניברסאליים רכים דוגמת כיפה אדומה, עמי ותמי, פו הדב וסינדרלה.