אצלנו, שלא ברגיל, התרנגולת קדמה לביצה באופן ודאי ומוחלט. פרסונות הבית התאוו כך פתאום לגדל תרנגולות. האמת היא שמיד כשראיתי את הארגז הצייצני שהחזיק בידיו הנער בשוק הייתי צריכה להמלט מהמקום כל עוד נפשי בי. אלא שלא תיארתי לי שלהצצה חד פעמית והתלהבות רגעית יהיו השלכות הרות גורל כל כך על ההרכב המשפחתי.
- "אני רוצה רק להציץ" מתחנן הזאטוט על נפשו.
- "א-מ-א, יו. איזה ח-מ-ו-ד-י-ם. יו, אמא" מזדרזפות להן הברות לקוניות ומקוטעות מגרונות הזאטוטים. ורק מזה, בדיעבד אני יודעת, הייתי צריכה להמנע. 'כן חמודים' אני מודה בחמיצות.
אבל מששוכנעתי שהגוזלים הצהבהבים המצייצים בנואשות בארגז הקרטון הם חמודים, הזאטוטים לא מרפים ובטוחים שמכאן קצרה הדרך לבצע את זממם. והאמת שהם צודקים.
בטרם התעשתתי כבר היו מונחים עשרה פעורי מקור פרוותיים בתוך קופסת נעליים מרופטת, מובלים אחר כבוד לביתינו.
- "איפה נגדל אותם?" (אני לא מאמינה שאני שואלת את הזאטוטים).
- "בחדר שלי" מתלהטים השניים ופוצחים בויכוח בחדרו של מי מהם יגודלו האפרוחים.
- "בחדר? זה לא בא בחשבון" אני כמעט יוצאת מדעתי. "לא מגדלים תרנגולות בתוך חדר".
- "אבל הם עוד לא תרנגולות" מוחא בעלבון בת העשר.
- "כן" מחרה אחריה אחיה "הם רק אפרוחים וגם אי אפשר לגדל אותם בקופסא. זה נראה לך הגיוני לגדל אפרוחים בקופסא?".
אני משגרת את השותף הבכיר והאחראי לגדר לול בחצר לטובת מטילות הביצים שאימצה המשפחה. וכך במשך שבועיים אנחנו משגרים אל העדה הצווחנית את כל שאריות האוכל, ומצפים בכיליון עיניים להטלה, שמקפד חתול מזדמן.