זאטוטון

אחרי שהמלחמה בצפון חירבה לנו את סדר היום וערערה את הבטחון האישי שנטענו בזאטוטים, הגיעה עכשיו תורה של המלחמה בדרום.  כיוון שאבי הזאטוטים גוייס בחטף, ולפי שעה נותרתי המבוגר האחראי בבית, (תתארו לכם ) אני מוצאת את עצמי בעמדת הפרשן האולטימטיבי למהלכי הצבא.

בניסיון לשוות לקולי נימה מרגיעה ובידענות של מפקד אוגדה, אני מפוגגת את כל חששותי האישיים והופכת את הצבא הכי חזק במדינה לצבא הכי חזק בעולם וביקום כולו. אני מטרפדת את כל הפחדים האמהיים, שעולים בי בעת הזו, למראה נערים צעירים העושים דרכם, ששים אלי קרב, בחסות החשיכה לתוך לועם של פצצות חכמות, ומשדלת את עצמי שלא לערוך השוואות אסוציאטיביות הזויות, שעולות בי, על מנהגם הפרמיטיבי של עמים בזמן הקדום להקריב את מיטב בנותיהם ובניהם על מזבחם של אלים רבי עוצמה.

זאטוטי הבית חדי האוזניים מושפעים גם הם בעת הזו ממבזקי החדשות. אבל אנחנו עורף חזק ולמוד ניסיון, שמערכות הבטחון והממשלל, כמו גם אוייבנו, לא מתחשבים ביכולות הקליטה, הספיגה והקיבולת המוגבלים שלו. בצעד של יאוש גדול אני מכחישה ומתכחשת לגל השמועות, וטורחת להזים כל מידע שעובר ברשתות האינטרנט והתקשורת.

בניסיון למזער נזקים ובאומץ, שאין לי מושג מאיפה גייסתי, אני מסבירה ברהיטות לזאטוטים את אסטרטגיית מלחמות ההגנה והאין ברירה. אלא שבסופו של יום אני נרעשת לגלות שזאטוטי הבית הפכו למכונות ירייה אנושיים, והם משעשעים את עצמם בחצר במשחקי מלחמה. משגרים רקטות וטילים בחדווה זה על זה, צונחים כפצועים ומשימים עצמם כמתים בערוגת עץ האבוקדו.