בכל שנה בערב חג הפסח אני נידונה לסחטנות גוברת והולכת מצד זאטוטי המשפחה ואחיהם הבוגרים. כבר בימים הקודמים לערב החג מתנה הזאטוט את הסכמתו להסב לשולחן הסדר ברכישת סוני פלייסטיישן מקורי ומשוכלל. גם אחיו הבוגרים מתנים את השתתפותם ברכישות לא פחות אטרקטיביות, המאלצות אותנו למשכן את משכורותינו וביתנו, העלאת דמי הכיס השבועיים וויתורים מויתורים שונים שאני נאלצת להיכנע להם.
בלית ברירה אני מבטיחה לרכוש בובות בראץ, מכשירי חשמל דיגיטליים משוכללים, פלאפונים מדור שעוד לא נולד ועובר תהליך הפריה במבחנותיהם של מעבדות תקשורת עתירות טכנולוגיה. במקביל, אני גם מתחייבת לשורת ויתורים, שיישומם החל כבר בערב החג. אני מתחייבת להקל על הזאטוטים במציאת האפיקומן, לוותר להם על קריאת המשך הגדת הפסח, להסכים שיעזבו את שולחן החג בתום הסעודה ויצאו לבילוי עם חבריהם, להרשות להם להמתין עד הבוקר לאליהו הנביא, להכריע לטובתם בסוגיית מי מצא ראשון את האפיקומן המקורי ועוד.
אין לי מושג קלוש מנין צמח המנהג לגנוב את האפיקומן, מה התועלת מגנבתו, ובעיקר מה אני אמורה לעשות באפיקומן שהושב לי אחר שנגנב. מבעוד מועד אני מכינה אפיקומנים כמספר זאטוטי המשפחה, ומחביאה כל אחד מהם במקומות אסטרטגיים מוכרים לזאטוטים שיקל עליהם למצאם. במהלך הארוחה עסוקים כל הזאטוטים בחיפושים נרחבים אחר האפיקומן ובמריבות קולניות מי מצא ראשון את האפיקומן האמיתי. ואז מתחיל מבצע הסחטנות. בכל פסח ופסח נדמה לי כאילו אבותינו לא יצאו ממצריים אלא מסיציליה, בירת המאפייה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
