מלאכת איסוף העצים וחומרי הבעירה השונים החלה באופן רישמי לפני כשבועיים שלושה, עם יציאת הזאטוטים לחופשת הפסח, וכעת אנו נמצאים בעיצומה.
מתסכל אותי בכל פעם לגלות שמצבור הגרוטאות מהן התפטרנו אך לפני שבועיים לקראת פעילות המירוק והצחצוח שערכנו לכבוד חג הפסח היה לריק.
אם לא די בכך ערימת הגרוטאות שמלקטים הזאטוטים וגוררים בקפדנות יתרה לחצר הבית, תוך שמירה מאסיבית ודאגה שאיש לא יחמוד את האוצר הבלום, רק גדלה ומתעצמת מיום ליום ומשעה לשעה.
במבט החטוף אותו אני נותנת בארסנל הפריטים שנאספו בחצר אני מגלה למבוכתי ולחרדתי שלא רק שהגרוטאות והחפצים המרוטים והבלויים שאני במו ידי השלכתי לפח חזרו לכור מחצבתם (קרי: אלינו הביתה), אלא שזאטוטי הבית הגדילו לעשות ואספו אל חצרנו גם את כל הגרוטאות והאביזרים הישנים שזרקו כל יתר השכנים.
זאטוטי הבית לא בחלו בדבר ועל אדמת גינתנו נערמו שברי רהיטים, קרעי מגירות, כלונסאות, גזרי עצים וכיו"ב פריטים מכל הבא ליד שהשליכו השכנים (ולעיתים גם אנשים הגרים בריחוק גיאוגרפי ניכר מאיתנו) אל פח האשפה. לדאבון ליבי אני מבחינה איך גינתנו המפוארת הפכה באופן לא רישמי לאתר איסוף אשפה.
שקדנותם הבלתי נילאית של זאטוטי הבית הגוררים בחמדה לאורך ולרוחב העיר חומרי בעירה מסוגים שונים, ומצרפים אותם בשקיקה לארסנל האשפה בחצר ביתנו, מעמידים ללא ספק אותנו כמתחרים ראויים לניהול מדמנות לאומיות לסילוק אשפה דוגמת אתר דודאים. עניין זה כשלעצמו מפיל אותי על הקרשים ומגביר בי את הציפיה הדרוכה למדורה ראויה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
