'את לא אוהבת אותי!' מכריז הזאטוט בכל פעם שאני כועסת עליו. ההקשרים הסימביוטים שהוא עושה בין כעסי הרגעי עליו לבין אהבתי הנצחית אותו פועלים עלי באופן אמביוולנטי. מיחד הם מצליחים להכעיס אותי יותר ומאידך הם גורמים לי לעשות הכל כדי להוכיח לו שאני אוהבת אותו יותר.
לא חשוב כמה פעמים אסביר ואנסה לשכנע כמיטב יכולתי, באורך רוח ובסבלנות שאין שום קשר בין אהבתי אותו לכעסי עליו, עדיין הוא משגר אלי את המשפט המשתק והמסרס 'את לא אוהבת אותי!'. לא משנה כמה פעמים אסביר לו שאהבתי אליו אינה תלויה בדבר, שאוהב אותו לעולם, לא חשוב מה יקרה, בלי שום קשר למה שיעשה או לא, בלי שום התניה כזו או אחרת, עדיין בכל פעם שולף הזאטוט את משפט המחץ, ומכאן אני כבר שומטת את הנושא בעטיו כעסתי, מדלגת על משוכות הזעם ומפנה את כל מרצי והווייתי להוכיח לו עד כמה הוא טועה ועד כמה אני כן (!!!) אוהבת אותו.
במערכת היחסים המורכבת בינינו יש לי לעיתים תחושה שזאטוט הבית עושה שימוש משכיל ומוכשר במשפט הממלכד. אני חושבת שהוא חש בתסכול ובאי היכולת שלי לשכנע אותו באהבתי הנצחית ולמד שהשימוש במשפט הזה משכך את הזעם, מטה אותי מהנושא וגורם לי להשתדל ולחפש הוכחות הסותרות את הטיעון הקשה. זאטוט הבית מבין שהטיעון הטעון שבפיו הוא נשק יעיל המקנה לו נקודות זכות באמצעותו הוא מצליח לעקוד אותי, לגרום לי לרצות אותו ולשכך את זעמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
